גילו ברעדה

גילו ברעדה אסופת בקשות, תפילות והגיגים לימים הנוראים, לסוכות ולשמחת תורה תשפ"ה

משתתפים לפי סדר האלפבית: הרב דוד אבשטיין, כנסת הרבנים הרב יואב אנדי, ראש מדרשת חנתון הרבה מעיין בלדינג־צידון, מנהלת כנסת הרבנים בישראל הרב דוד גודמן, קהילת מורשת אברהם, ירושלים הרב מייקי גולדשטיין, התנועה המסורתית הרב פרופ' דוד גולינקין, נשיא שוחרי עמותות שכטר מרטין הרשקוביץ, יוצרים זיכרון הרב אלישע וולפין, קהילת ואהבת, זכרון יעקב הרב ארי חסיד, דיקן משנה, בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר הרב שלמה טוקר, דיקן בדימוס, בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר הרבה עידית לב, מנהלת פיתוח קהילה, כנסת הרבנים העולמית הרבה נטלי לסטרג'ר, נשיאת כנסת הרבנים בישראל; המניין המשפחתי המסורתי בכפר ורדים הרבה נאוה ב' מאירסדורף, כנסת הרבנים משה נא אור, בוגר תכנית משל"י של בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר איה פויכטונגר, בוגרת תכנית משל"י של בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר הרב רפי פרידמן, כנסת הרבנים זאב קינן, מוסד ביאליק ירושלים וקהילת מעיינות הרבה חיה רואן בקר, דיקנית בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר הרבה אמירית רוזן, קהילת מורשת אברהם, ירושלים אילת אסקוזידועריכת האסופה הדס אחיטובעריכת לשון יריב יוחאיעיצוב גרפי נסים אסקוזידוהפקה מזכרת בתיה 1912 ת״ד sipur4u.co.il 08-9356948 עיצוב השערים: צילום פסיפס הרימונים מבית הכנסת העתיק בחורבת מעון שליד נירים בנגב המערבי, מפסיפס בית הכנסת — ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי; מנורת שבעת הקנים, שופר, לולב ואתרוגים לירות ישראליות 50 העתיק במעון שליד נירים, כפי שהופיעו בשטר של השותפים למיזם: הציטוט מדברי אלי ויזל באדיבות גבריאל חיים כהן

3 חוברת זו יצאה לאור הודות לסיוע קרן הרב נח ודבורה גולינקין ז״ל

4 עַם התשובה הרבה חיה רואן בקר באחד ממכתביו ליהודי הגולה, כתב א"ד גורדון: "כאן הכל לנו ומשלנו: לנו התיקון ולנו המגרעת, לנו האור ולנו השכל, משלנו הגיל ומשלנו גם העינויים... כאן, בארץ־ישראל, יהיו הייסורים מרים מכל מר, מרעילים ומשמימים — אך תמיד הם נושאים בחוּבם גם טעם וגם תכלית". מה שהיה נכון לפני מאה שנה נכון גם היום: לייסורים, לתסכול הגדול לפעמים מנשוא, יש משמעות, משום שזהו המקום שבו אנחנו כותבים את סיפורנו שלנו כאומה. יותר מזה — עולה בדעתי בימים הנוראים האלה, שעצם ההתעקשות להיות כאן ולבנות, להאמין בבלתי־אפשרי ולייצר ממנו מציאות, הוא ביטוי לתמצית האמונה והאתוס והקיום היהודי, משום שהוא למעשה פועַל יוצא של מושג התשובה. תשובה היא הציר שסביבו נעים הימים האלה, והיא רעיון מהפכני. היא מאפשרת, ואפילו קוראת, למהפכה מחשבתית. תרבות שמאמינה בתשובה מאמינה ביכולת לייצר שינוי. העיקרון הזה, המסדיר את מערכת היחסים המפותלת והמתמשכת שלנו עם הקב"ה, מובא לידי קיצון במסורת היהודית, שבה אין סוף להזדמנויות לתיקון, ומה שמאפיין את שערי התשובה הוא שהם אינם ננעלים. בימים הנוראים נדחה המועד האחרון פעם אחר פעם, כך שיש עוד רגע לתקן: בראש השנה נגזר הדין, אבל הוא נחתם רק ביום הכיפורים, בקרשצ'נדו של מעמד נעילה דרמטי, ואז אנו מגלים שבעצם יש לנו עד הושענא רבה להשפיע, וממילא מיד לאחר מכן מתחדשת המחזוריות של ראשי חודשים, שגם הם זמן לכפרה, ובעצם כל יום הוא יום שניתן לעשות בו תשובה. הרעיון הזה עומד בבסיסה של תקווה; בבסיסה של חירות. הוא מזמין אותנו לקחת אחריות ולהיות אנשים בוחרים, והוא מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר מידי ושצריך לנסות שוב ושוב ושוב, וחשוב מכך — שכל ניסיון שכזה הוא בעל ערך בפני עצמו, ללא קשר לתוצאה. קודמינו בנו, בייסורים מרים וגם רבי משמעות, בית לעם התשובה, עַם המהפכות, עַם האמונה בבלתי־אפשרי; וכעת הבית זקוק לתיקון. לו יהיו ימי התשובה האלה השראה וכוח לנפשנו התשושה להביט קדימה בגאווה על השדרה הרעיונית של העם העוצמתי שלנו, ולבנות את הקומה הבאה.

5 הפצע האיום שנפער בימים האלה אשתקד עודנו מדמם. סדוקי כוחות, אמון ואמונה, לא נוכל לעמוד בתפילה בכנות מבלי להדהד בתוכה את אשר על לבנו. באסופה זאת ישנם דברי הגות, כוונות וקטעי קריאה, סדורים לפי חגים, שאפשר לדון בהם מבעוד מועד או לשלבם בתפילות. רצוננו לסייע להנהגת הקהילות ולשליחי ושליחות הציבור לתכנן תפילה שמבטאת את תנועת הנפש הזאת, בעיקר סביב תפילות שעניינן שבריריות החיים וזעקה לישועה. מלבד זאת, נמצאות בסוף האסופה הצעות לסדרי הקפות בשמחת תורה, שמטרתן לְמַסגר ולהחזיק את הקושי המיוחד שנהיה בו ביום ההוא. ויהיו נא אמרינו לרצון. תחל שנה וברכותיה — תכלה שנה וקללותיה הרבה נטלי לסטרג'ר בעת כתיבת שורות אלה, ראש השנה רחוק מאיתנו מרחק כמה שבועות, ואין אוויר ואין מילים אחרי למעלה מאחד־עשר חודשים של לחימה, של אובדן וכאב על חטופינו שבעזה — בתפילה לשובם הביתה. ואף על פי כן, ולמרות הכול, ראש השנה תשפ"ה יינשא ויבוא עלינו במלוא עוצמתו, גם אם בתחושותינו, עודנו עומדים בתפילות שמחה תורה תשפ"ד... "היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו. ותוציא לאור משפטנו, קדוש". (מתוך תפילת מוסף לראש השנה) בעת תפילת מוסף לראש השנה, נחזור ונאמר "היום הרת עולם...", למעלה מעשר פעמים. מחד גיסא, מילים שבכל שנה ושנה מעוררות יראה אל מול אימת הדין והמשפט המתנהל ממש בעת הזאת — ומאידך גיסא, הן נאמרות לאחר תקיעות השופר המצליחות לחדור את מחיצות הלב, ולפתוח פתח לתחינה, לחמלה ולתקווה, כי אכן נהיה זכאים כולנו לחיים טובים ולשנה מבורכת. אך תשפ"ד לא הייתה ככל השנים; האם כשלנו בדין לפני שנה? איך ובשל מה נגזרה עלינו הגזירה הנוראה שתחילתה בשמיני עצרת וסופה עוד לא נראה? כשאני מתבוננת בשנה שחלפה, אין לי אלא לומר כי נמצאנו, כולנו, כציבור, חייבין בדין. ולמרות בקשותינו להוציא לאור משפטנו לחיים טובים ולשלום, ולזכות בשנה טובה ומתוקה — קיבלנו שנה מרה ונוראה וקשה מנשוא. ולצד המחשבה הזאת, רגע לפני שתיסגר לה הדלת על תשפ"ד, אני מבקשת לזכור

6 לבירורים והתייעצויות נוספות: maayan@masorti.org.il — הרבה מעיין בלדינג־צידון arie@schechter.org.il — הרב ארי חסיד raba.kv.masorti@gmail.com — הרבה נטלי לסטרג'ר chaya@schechter.org.il — הרבה חיה רואן בקר כל אחד מאלף אלפי מעשי החסד, הגבורה, המסירות ואהבת חינם שהצטברו בחשבון האומה שלנו השנה. ישראל התגייסה במלוא תפארתה — מי מקרוב ומי מרחוק — להרים את קרנה והודה, ובעיקר לומר: עוד לא אבדה תקוותנו, לא רק במילים אלא בעיקר במעשים. "היום הרת עולם": לצד הדין וחשבון שיש לנו למסור לעצמנו ולזולתנו על העבר, נזכור כי יום ראש השנה, "יום הרת עולם", הוא הזדמנות להיוולד מחדש כיחיד וכציבור, יחד עם הבריאה. ובאמת, לצד האסונות שידענו לאורך אלפי שנות קיומנו, ידענו גם לקום, להתאחד ולהתחזק מתוך השבר. וכך יהיה גם הפעם. השנה, בערב ראש השנה החדשה, נזיל דמעות עם שירת הפיוט המיוחד לפתיחת החג: "אָחוֹת קְטַנָּה, תְּפִלּוֹתֶיה עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ, אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ, תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ". נבקש מכל הלב כי אכן נשאיר מאחורינו את קללותיה וקלקוליה, כאביה ופחדיה של השנה שהייתה, ונסיים עם מילות התקווה לשנה שתבוא: "...חִזְקו וְגִילו כִּי שֹׁד גָּמַר, לְצוּר הוֹחִילו בְּרִיתו שָׁמַר לָכֶם וְתַעֲלו לְצִיּוֹן וְאָמַר: סֹלּו סֹלּו מְסִלּוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ". אמן ואמן, כן יהי רצון.

ראש השנה

8 תקיעת שופר: מקום לבכי, מקום לתקווה הרב ארי חסיד לִבְרִיתְך שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבוּעָה; זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה; וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה; וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה; יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ; עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ. במילים אלו מסתיים הפיוט "עת שערי רצון להיפתח", פיוט רשות לתקיעת שופר של ראש השנה, הנהוג בתפילה בנוסח הספרדים. במהלך הפיוט, נרמזות מספר משמעויות לתקיעת השופר: תפילה ללא מילים שיכולה לפתוח שערי רצון. בכייה של עדה סוערה ונגועה. זיכרון לברית שכרת הקב"ה עם אברהם, והבטחתו שזרעו יהיה רב ככוכבי השמים. תרועת הניצחון של ביאת המשיח וימי השלום שיבואו איתו. לפי המסורת, אנחנו תוקעים בשופר העשוי מקרן איל דווקא, לזכר ולכבוד האיל שהחליף את יצחק בעקדה, ושאותו הקריב אברהם במקום את בנו יצחק אשר אהב. הפעם אנחנו נכנסים לשנה החדשה עם הידיעה שהוקרבו יותר מדי אנשים למען החברה הישראלית, למען היכולת שלנו להמשיך את ברית הקב"ה עם אברהם אבינו. ופה מתווספת המשמעות השנייה לתקיעת השופר: הבכי. במשנה במסכת ראש השנה ובמקומות רבים, מתואר קול השופר כיבבה. וכמה בכינו, כמה ייבבנו, כמה דמעות שפכנו השנה. כשנשמע את קול השופר, נדע שלא נוכל לפתוח בשנה חדשה בלי לבכות על כל מה שאיבדנו השנה. אבל תרועה איננה רק ביטוי לעצב אלא גם ביטוי לשמחה, לניצחון. כדברי הפיוט "יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ" — הקב"ה מבטיח לנו שעוד יבואו ימים טובים מאלה, ימי המשיח והשלום, ולכבודם נריע בשופר. השנה, עם תקיעת השופר, נצעק לשמיים, נבקש, נכוון את תפילותינו ומשאלות ליבנו, נבכה את הבכי המר של החיים שאבדו, ונזכור שתקיעת השופר יכולה לאגד את כל אלה יחד, וגם את התקווה שבעתיד יהיה טוב יותר.

9 שנה חדשה בפתח הרבה עידית לב בדרך כלל, כשמתקרב חודש אלול, המחשבות נודדות לתשובה, לנחמה, לספר החיים. והשנה? איך נסכם שנה כמו שנת תשפ"ד? מאין נשאב כוחות לפתוח שנה חדשה ולהאמין בטוב שהיא תביא איתה? כמו משורר תהלים, אני רוצה לבקש מהאל: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי" (תהלים, כז, ה). ובאותו פרק אני מוצאת גם את סימני הדרך לחיפוש אחר הנחמה: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תהלים, כז, יג). משורר תהלים רואה את טוב ה' בתוך הצרה, בתוך החורבן. זה סימן הדרך שאני רוצה לאמץ לשנה הקרובה: לחפש את טוב ה' בארץ שבה אנו חיים. אלוהים שומע הרבה אמירית רוזן התוקף: "תצעקי עד מחר, אף אחד לא שומע אותך". האישה: "אלוהים שומע אותי". מילותיה של אזרחית מרהט לאחד התוקפים שאיימו עליה במאחז גבעת רונן. את המילים האלה שמעתי בביקור חיזוק שלקחתי בו חלק בבית המשפחה ברהט, אחרי תקיפה אלימה של חמש מבנות המשפחה שנכנסו בטעות למאחז ביום שישי, .2024 באוגוסט 9 ה־ למה הכוונה "אלוהים שומע"? אם נראה שאף אחד אינו שומע? לדעתי, המשמעות היא: יש טוב, יש צדק, יש אלוהים, הוא גדול יותר מאיתנו והוא וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיה לא, יב) "

10 שומע. אתה שנוהג באלימות ובאכזריות וחושב שאתה בעל הכוח, שתדע — אלוהים שומע. ובמילים אחרות, הערכים, הצדק, הדין והחשבון שאנו מאמינים בהם, קיימים ועומדים ומהדהדים בעולם, גם אם הם לא מתבטאים במציאות כרגע. העובדה שאנו במלחמה לא אומרת שאין דבר כזה שלום. העובדה שיש אפליה לא אומרת שאין דבר כזה שוויון. העובדה שבפועל אין דין וחשבון לא אומרת שאין דבר כזה דין וחשבון. העובדה שבני אדם מתנהגים באלימות נוראית לא אומרת שכך אמורים להתנהג. העובדה שיש חושך כל־כך גדול ועמוק, לא אומרת שהאור אינו קיים. בתפילות השנה, אנו שואלים את עצמנו: מי שומע? מי ישמע? אילו תפילות ייענו? כמה עוד כאב נחווה? בראש השנה אנו ממליכים מחדש את אלוהים, את הערכים, את הטוב שבעולם. אנו אומרים — אלוהים שומע, אלוהים קיים, הטוב והצדק ושלוש עשרה מידות — אל רחום חנון, ארך אפיים ורב חסד, כל אלה נוכחים בעולמנו ואנו הולכים לאורם, קולם מהדהד מסוף העולם ועד סופו וכך גם קולנו. אנו מזכירים לעצמנו שעל אף השבריריות שלנו, הטוב והצדק, הדין והחשבון והחסד קיימים לעולמי עולמים. קול השופר הולך מסוף העולם ועד סופו, קול האיִל, קולו של יצחק, קולו של ישמעאל, קולה של שרה, קולה של הגר, קול השבר, קול הצעקה. קולם של החטופים, קולן של המשפחות השכולות, קולם של הפצועים בגוף ובנפש. לא תמיד הקול נשמע אך הוא קיים, ואנחנו מתפללים ומתפללות כדי לתת ביטוי לקולנו ולקולות של מי שמסביבנו, לקול של אלוהים שבוקע מהשופר ומקולנו, לקול הטוב, הצדק והחמלה, לקול המשפט והצדקה. מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו: "רַחֲמָנָא דְעָנֵי לַעֲנִיֵּי עֲנֵינָא. רַחֲמָנָא דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא עֲנֵינָא", ובתרגום לעברית: ”הרחמן העונה לעניים — עננו, הרחמן העונה לשבורי לב — עננו”. אמן.

11 הננו עניים ממעש איה פויכטונגר הִנְנו עֲנִיִּים מִמַּעַשׂ, אָנו נִרְעָשִׁים וּמֻכֵּי יָגוֹן וְצַעַר. בָּאנו לְפָנֶיך הַיּוֹם, וְקָשֶׁה לָנו לַעֲמֹד. רוּחֵנו כְּבֵדָה וְרַגְלֵינו כּוֹשְׁלוֹת. וּבְכָל זֹאת, אָנו כָּאן. וּמִתּוֹך מַעֲמַקֵּי אֱמוּנָה, אָנו מְבַקְּשִׁים שֶׁשְּׁלִיחֵי הַצִּבּוּר שֶׁלָּנו בְּפָנֶיך יִהְיו הַהֲגוּנִים וְהַטְּהוֹרִים: הֵם הֲרֵי מֵיטַב בְּנוֹתֵינו וּבָנֵינוּ, הֵם מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַנִּצָּבִים לִימִינְך וְלִשְׂמֹאלְך בַּיּוֹם הַזֶּה. אָנָּא הַנַּח לָהֶם לְבַקֵּש רַחֲמִים עָלֵינוּ. מִכֹּח טֹהַר הַמַּעֲשִׂים וְהַמִּדּוֹת שֶׁבַּעֲבוּרָם עָלוּ. הַנַּח לָהֶם לְלַמֵּד עָלֵינו זְכוּת, מִכֹּח הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלְתָה אִתָּם וּפָעֲרָה תְּהוֹם בְּלִבֵּנוּ. נְבַקֵּש מִמְּךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֱלֹהֵי שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה, אֱלֹהֵי הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת כֻּלָּן, שֶׁפָּתְחו שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בִּקְרִיעוֹת הַשֶּׁבֶר בְּעוֹד בָּנֶיך וּבְנוֹתֶיך עוֹלִים לְהַנְהִיג אֶת עוֹלָמְךָ. אָנָּא ה', תֵּן לָהֶם לְהַנְהִיג שָׁלוֹם בְּעוֹלָמְךָ. אָנָּא ה', תֵּן לָהֶם לְהוֹבִיל אֶת רַחֲמֶיך בָּעוֹלָם וְלִפְרוֹש אוֹתָם עָלֵינו כְּסֻכַּת שָׁלוֹם. אָנָּא ה', תֵּן לָהֶם לְהוֹשִׁיט לָנו יָד חוֹמֵלֶת שֶׁנֵּדַע לִמְצוֹא אֶת הַכּוֹח לָצֵאת מִתּוֹך הַמֵּצַר. אָנָּא ה', תֵּן לָהֶם לִבְרֹא עוֹלָם שֶׁל תִּקְוָה עֲבוּרֵנוּ. אָנָּא ה', תֵּן לָהֶם לְהַנְחוֹת אוֹתָנו בְּאִזּוּן עָדִין וְרָגִיש כֵּיצַד לִבְנוֹת וּלְתַקֵּן. אָנָּא ה', תֵּן לָהֶם לִזְרֹע זְרָעִים שֶׁל חֶסֶד וּלְהַשְׁקוֹתָם בְּמַּעְיָנוֹת שֶׁל אַהֲבָה. אָנָּא ה', תֵּן לָהֶם לְהָאִיר בְּאוֹרָם הַטּוֹב עָלֵינוּ, לְמַעַן נוּכַל לְהַרְגִּיש חַיִּים. כִּי הֵם הַצַּדִּיקִים, הַתְּמִימִים, הַיְּשָׁרִים וְהָאֲהוּבִים שֶׁבְּבָנֵינו וּבְנוֹתֵינוּ, וְהֵם בְּרַחֲמֵיהֶם מְבִיאִים אֵלֶיך אֶת תְּפִלּוֹתֵינוּ. וּבַעֲבוּר כְּבוֹדָם, וּבַעֲבוּר אַהֲבָתָם, שְׁמַע תְּפִלָּתָם, רַחֲשֵׁי לִבָּם, הַמְבַקְּשִׁים עֲבוּרֵנו נֶחָמָה. בָּרוּך אַתָּה שׁוֹמֵע תְּפִלָּה.

12 הפיוט "היום" הרב דוד אבשטיין ראש השנה מציין את תחילתם הרשמית של עשרת ימי התשובה, שבמהלכם אנו נדרשים להתעמת עם הפגמים שלנו ולבקש סליחה מה׳ וגם מהאנשים שבהם פגענו. הקטע הארוך ביותר בתפילת הבוקר של הימים הנוראים הוא חזרת הש"ץ לתפילת עמידה של מוסף. גם אנשים שרגילים לתפילות ארוכות, חשים אתגר לנוכח "מרתון רוחני" זה של תפילה. חז"ל ועורכי המחזור היו מודעים לעובדה שיום מעורר יראה זה עלול להיות קשה ומדכא עבור המתפללים, לכן ניתנה לנו מתנת פיוט "היום" המשמח, לסיים בו את הבוקר המתיש בהרגשה קצת יותר טובה וקלה. שליח/ת הציבור, רצוי בליווי ניגון משמח ומזמין, מפציר/ה בקדוש ברוך הוא לחזק, לברך ו"לכתוב" אותנו לחיים טובים. התפילה נאמרת בהתלהבות, והקהילה משיבה לכל בקשה ב"אמן" מחזק, ומאשרת את אמונתה בה׳ ובחיים הטובים שנתן לנו. בכל שנה אנו כמהים לצאת מתפילת הימים הנוראים מחוזקים ובתחושת התרוממות רוח של עת רצון. השנה, לכל כך הרבה ישראלים ויהודים ברחבי העולם קשה לדמיין את הרגע הזה, במיוחד אם החטופים טרם שבו לבתיהם. רבים מאיתנו יתחננו בתפילותיהם לה׳ לשמור על חיילינו ולהוציא את השבויים מאפלה לאורה. חמישה חודשים אחרי שבעה באוקטובר, כתב ישי ריבו את שירו "פורחים לשובם", שמילותיו כנות וכואבות, אבל גם מנחמות. השיר יצא בראש חודש אדר, בעונת הפריחה המרהיבה של הכלניות בדרום ושל עצי השקד, שפריחתם מבשרת את ראשית האביב. לכלניות יש משמעות כפולה ואפילו משולשת, משום שמאז שבעה באוקטובר, מסמלות הכלניות את הטרגדיה שהתרחשה במערב הנגב, בדומה לפרגים משדות פלנדריה במלחמת העולם הראשונה. החלק הראשון של השיר עובר באופן מטאפורי על רצף האירועים הכואבים (כולל הטעויות שלנו) שהובילו לשבעה באוקטובר, האירועים הנוראיים של אותה שבת שחורה, והדברים הנפלאים ומעוררי התקווה שהתרחשו בארץ לאחר מכן. רמזים רבים יש בשיר לטקסטים ממחזור התפילה, מחיי היום־יום, ממגילת שיר השירים, ואף קטעים מהפיוט 'היום', שלהם מוסיף ריבו בקשות נוספות: "היום תרחמנו / שמור על חיילינו / השב את שבויינו / המצא לנו נחמה". נראה שיש מחסור ברחמים, הן בחברה הישראלית והן מצד אלה ששופטים אותנו מבחוץ. האובדן המתמשך של עוד ועוד גיבורי "פורחים לשובם". מילים ולחן: ישי ריבו

13 ישראל, שעל דמויותיהם אנו למדים שוב ושוב, מותיר אותנו עם כאב עמוק. אם יש תפילות או משאלות שיכולות לעזור לנו השנה לסיים את יום התפילה הארוך שלנו בנימה משמחת, ואולי אפילו באופטימיות זהירה, הן נמצאות בשיר הנוקב והמרגש הזה של ישי ריבו. הוא מציע לנו ניצוצות של החלמה, תקווה לתקומה ואפילו לשגשוג. יהי רצון שהשיר הזה יחזק את אמונתנו בכוח שניתן לנו כאשר אנו פונים לשכינה. אני מאמין שהאלוקים זקוק לשותפים אוהבים ויצירתיים. מי ייתן ונזכה להיות שותפים בשיקום ארצנו. ושתהיה שנת תשפ"ה טובה ובטוחה הרבה יותר לישראל, לעם היהודי ולעולם כולו. כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹך לְהַרְגִּיעו יִשְׂרָאֵל... עוֹד אֶבְנֵך וְנִבְנֵית... עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִך וְיָצָאת בִּמְחוֹל (ירמיהו לא, א, ג-ד)מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים…״ "

יום הכיפורים

16 שורות נוספות לפיוט "מראה כהן" הר ּבה מעיין בלדינג־צידון הפיוט "מראה כהן" מתאר רגע של אקסטזה ציבורית. בשיאן של תפילות יום כיפור בבית המקדש, כשהכוהן הגדול יוצא מקודש הקודשים "בשלום, בלי פגע" — זה הסימן שתפילות הציבור לכפרה התקבלו. הקהל חש רווחה גדולה בשל החשש הממשי, שאם תפילותיו לא יתקבלו, ימות הכהן הגדול בקודש הקודשים. ניתן להניח שהשנה יהיה קשה להתחבר לרגע של אקסטזה כזאת. אך ההתרגשות כוונה לכל נדרי תשפ"ה הר ּבה מעיין בלדינג־צידון אור זרוע לצדיק (זרוע עמוק, מוסתר היטב) ולישרי לב -- בגד קרוע וכיסא ריק. על דעת המקום (איפה היית?) ועל דעת הקהל (מי פה אחראי?), בישיבה של מעלה (מפוני הגליל) ובישיבה של מטה (אלה שמתחת לאדמה) אנו מתירים להתפלל (שייגמר, שייגמר, שייקרע רוע הגזרה) עם העבריינים. עם כל מי שעבר מארצות החיים ועם מי שנשאר בעבר, שלא עברה להם עוד שנה. עם כל האשמה (מה עוד יכולנו לעשות?) ועם כל הבגידה (איפה הצבא?) עם כל התרומה והנתינה ועם כל מי שנמנעה מהם הצלה. סליחה שמיטב יכולתנו לא הביאה ישועה. בעוד פתוחים שערי השמיים נא להישאר בינינו החיים, כי רק ביחד נעז לפתוח פה לבקש את חיינו מאת הבורא.

17 שאחזה בציבור הישראלי עם כל חטוף וחטופה שיצאו מעזה בחיים — מצביעה שהפיוט רלוונטי מאי פעם. נכון לעת הכתיבה, החטוף האחרון טרם שב. אך בהוספת השורות הללו לפיוט המוכר, נוכל ביחד לדמיין את הרגע שזה יקרה, בזכות תפילותינו ומעשינו לאורך כל השנה. בסוף הפיוט, לקראת סוף סדר העבודה במוסף יום הכיפורים, נוסיף: מראה כהן — וכשם שהיה, כך גם יהיה כמראה כהן — כל חטוף שיחזור לביתו יֵרָאֶה "חֲמֹול עַל מַע ֲׂשֶיָך" הרב דוד גודמן את הפיוט "חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ" שרים בקהילות אשכנז לאחר אמירת קדושה, בחזרת הש"ץ לתפילת עמידה בראש השנה וביום הכיפורים. זהו פיוט המבטא ערגה לחמלה, והמתפללים והמתפללות מבקשים בו רחמים על עצמם ועל כל באי עולם. חמלתו של הקב"ה מתגלית ביכולתו להצדיק אותנו ולשמוח בנו. כאשר אנו מתבוננים במציאות, ניתן לחשוב עליה מתוך כללים והגדרות, כלומר, לבחון אותה לאור מה שהיא אמורה להיות; אך ניתן גם להישיר מבט אל מה שקורה בפועל ולחמול על מה שיש. החמלה מאפשרת לחשוב על המציאות מתוך רכות, לכסות בעדינות על פצעים כואבים. חמול על מעשיך, כי במבט החומל יש רפואה ומזור. בסיומו של פיוט 'קדושה' זה, מקודש שם ה' בעולם: "תֻּקְדַּש אָדוֹן עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. כִּי מַקְדִּישֶׁיך בִּקְדֻשָּׁתְך קִדַּשְׁתָּ. נָאֶה לְקָדוֹש פְּאֵר מִקְּדוֹשִׁים". שיאו של הפיוט בנקודה שבה הקדושה מתחברת לחמלה. מיד אחרי אמירת הקדושה, כלומר מיד אחרי שאנו מצטרפים לשירת המלאכים ועונים עמם: "קדוש, קדוש, קדוש" — אנו פונים ומתפללים על החמלה. במילים "חמול על מעשיך" אנו חותמים את הקדושה בראש השנה וביום הכיפורים, ולא במקרה. הפיוט מצביע על הקשר הישיר שבין השתיים — מתוך המפגש עם חמלתו של הקב"ה אנו בוחרים להקדישו. כאשר הקב"ה חומל, הוא מלמד אותנו חמלה מה היא; הוא מלמד אותנו להביט על המציאות ברכות, מתוך אמון, קרבה ורצון בתיקון. החומל על מעשיו מניח בצד את כל כְּאִיש אֲשֶׁר אִמּו תְּנַחֲמֶנּו כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַיִם תְּנֻחָמוּ" (ישעיהו סו, יג) "

18 הכללים וההגדרות, הוא שואל: מה קורה כעת וכיצד ניתן לסייע? "עִמּו אָנֹכִי בְצָרָה", מכריז משורר תהלים (צא, טו). כאשר אנו נתונים בצרה איננו נתונים בה לבדנו, צרה זו היא צרתו של ריבון העולמים. על כן אומר הנביא ישעיה (סג, ט) "בְּכָל צָרָתָם לו צָר", צרה לנו היא צרה לריבון העולמים. על כך אומרת הדרשה החסידית (תולדות יעקב יוסף נשא, רנה) שאם לומדים להבחין בנוכחותו של הקב"ה בעת צרה, לומדים לעקור את הצרה משורשה ולהגיע למצב שבו אין צרה. אין מדובר בפעולה של נס, המשנה את המציאות, אלא שנוכחות האל מציעה לנו נקודת מבט אחרת על הבעיה, ומכאן הצרה נפתרת. נוכחות האל בצרה היא פעולה של הזדהות ושל קרבה, והרי מה היא חמלה אם לא שותפות בצרה. בשנה מעין זו, כולנו פצועי תפילה, מלאי ניכור וכעס על הנוראות שקרו ושעדיין קורות, על אובדן הדרך ועל חוסר המוצא. איזו מין תפילה נוכל להוציא מפינו? התשובה לשאלה זו היא — תפילה לחמלה. "חמול על מעשיך" — פונים אנו לריבונו של עולם בתפילה שישתתף עמנו בצרה הפוקדת איתנו. שנה של זוועה, אובדן ואימה, שנה שבה שילמנו מחיר דמים כבד ביותר. כיצד נוכל לומר קדושה בגו זקוף? — מתוך החמלה אולי נוכל למצוא מחדש את הקדושה. נלמד להקדיש את ריבון העולמים עקב המפגש עם חמלתו, עם שותפותו בעת צרה. האם נוכל להבחין בתוך כל הסבל הרב כי הקב"ה סובל ביחד איתנו? כי בתוך הצרה והכאב בוכה איתנו השכינה ומושיטה יד חומלת? אנו מתפללים למצוא בתוך השבר רגעים של חמלה, רגעים שבהם אנו חולקים את הקושי ואת הכאב זה עם זה כשותפים לצרה. אם נפקח את העיניים לפגוש בחמלה, נוכל לרכוש אט אט מחדש אמון בעולם, נלמד לקוות ואף לשאת תפילה. "חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיך וְתִשְׂמַח בְּמַעֲשֶׂיךָ" — והלוואי שמי שישתתף עמנו בעת צרתנו, אף ידע לשמוח עמנו בעת שמחתנו. במהרה בימינו. אמן.

19 אדון התקוות הרב יואב אנדי בן אדם מה לך נרדם, קום וראה את תקוות חיינו מי שהאיר עיניהם של אדם וחווה להמשיך ולראות בתוכם אהבה כדי לבנות משפחה — הוא יאיר עינינו מי שהעיר את יצחק לקום מן העקדה ולמצוא נחמה באהבה — הוא יעירנו מי שהאיר פנים לִבנות לוחות שנִיים לאחר שבירת הראשונים — הוא יאיר עינינו מי שהעיר רוחו במשה לשיר ולהוביל לאחר שנאסרה עליו הכניסה לארץ — הוא יעירנו מי שהאיר ברוחו על נביאי חורבן, אך הפיח בנו גם את תקוות נבואות הנחמה — הוא יאיר עינינו מי שהעיר והצית תקווה גם כשלא היה שמן אלא ליום אחד בלבד — הוא יעירנו מי שהעיר את החכמים להתמלא בתקווה, בצחוקו של רבי עקיבא לאחר חורבן הבית — הוא יעירנו מי שהאיר עיניו לחזות באבותינו ובאימותינו שסבלו את השואה הגדולה וחושך הגיהינום ובכל זאת ראה אותם קמים, בונים חיים ומאמינים ברוח האדם ובטוב — הוא יאיר עינינו מי שהאיר את החולמים להגשים חלומות בני אלפיים שנות גלות למציאות בציון — הוא יעירנו מי שקמים מתוך קהילות עוטף עזה החרבות ובונים את חייהם וקהילותיהם מחדש — הם מאירי דרכנו ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, שלא אבדה תקוותנו.

20 ימי שנותינו מרטי הרשקוביץ יְסוֹדו מֵעָפָר — אָדָם וְסוֹפו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ, וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר, וּכְעָנָן כָּלֶה, וּכְרוּח נוֹשָׁבֶת, וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַחֲלוֹם יָעוּף. אָמְנָם יְסוֹדֵנו מֵעָפָר, אֲבָל כַּמָּה נִפְלָאָה הֲוָיָתֵנוּ, וְאָכֵן סוֹפֵנו לֶעָפָר, אֲבָל בַּתָּוֶך נָגַעְנו בְּכָל כָּך הַרְבֵּה אֲנָשִׁים. בְּנַפְשֵׁנו נָבִיא לַחְמֵנוּ, נְכוֹנִים לַחֲלֹק עִם אֵלּו שֶׁאֵין יָדָם מַשֶּׂגֶת. מְשׁוּלִים לְחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר שָׁבוּר וְעִם זֹאת יָפֶה, אָנו מִתְאַחֲדִים הַיּוֹם בִּתְּפִלָּה, וְיוֹצְרִים בְּיַחַד שָׁלֵם. ּחָשִׁים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת כְּחָצִיר יָבֵש וּכְצִיץ נוֹבֵל ַוּבְכָל זֹאת, זוֹכְרִים אֶת יְמֵי פְּרִיחָתֵנו וּמִתְפַּלְּלִים כִּי נְלַבְלֵב שׁוּב כְּצֵל חוֹלֵף, כְּעָנָן כָּלֶה וּכְמַשַּׁב הָרוּח ַלַמְרוֹת אֲרָעִיּוּתֵנו כָּאן, בְּאֶפְשָׁרוּתֵנו לְהַעֲנִיק נֶחָמָה לִזְמַן מָה כִּי יְמֵי שְׁנוֹתֵינו הֵן כְּאָבָק פּוֹרֵח וַעֲתִידֵנו לִשְׁקֹעַ, אֲבָל כָּל עוֹד אָנו עָפִים, נַמְשִׁיך לַחֲלֹם וּלְהַשְׁפִּיע עַל אֲחֵרִים לַחֲלֹם אִתָּנוּ.

21 אֵיך נְקוֹנֵן "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה" בִּימֵי מְשׁוֹאָה, אָסוֹן וְצָרָה? כִּי בִימֵי קֵיסָר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְאַך עֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה, וּבְעוֹד עַל פָּנֵינו תַּדְהֵמָה נְסוּכָה מוּל מֵאוֹת נִרְצָחִים בְּשִׁטְחֵי מַמְלָכָה? וְאֵיך אֲקוֹנֵן בְּיוֹם כִּפּוּר עֲווֹנַי כִּי הָיו לִמְשִׁסָּה בְּנוֹתַי וּבָנַי? אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֶבְכֶּה מָרָה, כִּי בְלָעוּנו זֵדִים בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה. כִּי בְבֹקֶר הֶחָג עָלו מָוֶת וְצָרָה כְּסֻכָּה בְכֶרֶם שָׁלוֹם — נִיר־עֹז לֹא נוֹתְרָה. גָּבַה לֵב בְּלִיַּעַל וְחוֹרֵש רָעוֹת זָמַם לְהָשִׁים שָׂדוֹת וּבְקָעוֹת מַלְאֲכֵי מָוֶת וְצִירֵי זְוָעוֹת שָׁלַח עִם שַׁחַר מִקֵּן הַצְּרָעוֹת. רֹאש וְרִאשׁוֹן פַּסֵּי אוֹר בּוֹהֲקִים טָסִים מַעְלָה טִילֵי מָוֶת בַּשְּׁחָקִים וּמִן הַגַּלִּים עוֹלִים טוֹבְחִים בְּזִקִּים הו מָה רַב הַהֶרֶג בִּרְחוֹבוֹת אֳפָקִים! אֵלֶּה אֶזְכְּרָה בִּזְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה, עַל טְבוּחֵי כְּפַר־עַזָּה בְּסוּפָה וּשְׂעָרָה. בְּרַקְּדָם יַחְדָּיו בְּהַלֵּל וְשִׂמְחָה אוֹהֲבֵי מָחוֹל עַד הַשֶּׁמֶש זָרְחָה אַנְשֵׁי הַנּוֹבָה שִׁירָתָם קָלְחָה. אֵיכָה נִרְצְחו כְּצֹאן טִבְחָה? נִמְלְטו לְכָל עֵבֶר זָקֵן גַּם צָעִיר בְּחַפְּשָׂם מִסְתּוֹר גַּם בִּנְקִיק זָעִיר לְמַעַן לִידֵי צַר אוֹתָם לֹא יַסְגִּיר אַך אוֹיֵב אַכְזָר סִכּוּי לֹא הִשְׁאִיר. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֵילִיל מָרָה, כִּי לֹא נוֹשְׁעָה חוֹלִית בְּעֵת צָרָה. אלה אזכרה הקינה 'אלה אזכרה' נאמרת במנהג קהילות אשכנז בתפילת מוסף של יום הכיפורים, לאחר 'סדר העבודה' ולפני פרק הסליחות, ובמנהג הספרדים כקינה לתשעה באב. הפיוט מתאר בצורה מחורזת את עשרת הרוגי מלכות, חכמי ישראל שנהרגו בעינויים על ידי השלטון הרומי בתקופת התנאים. אף שלא ידוע לנו על אירוע היסטורי אחד שבו הוצאו להורג עשרה מחכמי ישראל יחדיו, הפך פיוט הקינה לאחד מן הרגעים המרגשים ביותר בתפילת יום הכיפורים ברבות מקהילות ישראל. דומה שבשנה זו, בלתי־אפשרי שלא להיזכר במוראות הטבח ביישובי העוטף, ולהציע חלופה זו ל'אלה אזכרה' המקורי, בתפילה לשובם המהיר והמלא של כל החטופים.

22 אֵיך אִמָּא לְבַת בִּנְתִיב הָעֲשָׂרָה לְכוּדָה בְּבֵיתָהּ, תִּזְעַק עַד זָרָא: הוֹשִׁיעוּ! הַצִּילוּ! הָחִישׁו עֶזְרָה! וְאֵין לָה מוֹשִׁיע בְּעֵת שִׁבְרָהּ. פּוֹקְדֵי בָתֵּי כְנֶסֶת זוֹעֲקִים מָרוֹת בְּשֶׁפֶך דָּמָם שֶׁל זְקֵנִים וּנְעָרוֹת אֵיכָכָה נִרְצְחו נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת? וַי אֲקוֹנֵן וְאֶבְכֶּה עַל שְׂדֵרוֹת. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֶבְכֶּה מָרָה, נַחַל־עֹז נְצוּרָה, בְּרֵעִים תַּבְעֵרָה. וּבְאֵין עוֹצֵר וְלוֹחֵם בַּצּוֹרְרִים וְכוֹחוֹת הַצָּבָא לְהַגִּיע מְאַחֲרִים מוּל צַר וְאוֹיֵב נִצָּבִים הַשּׁוֹטְרִים לְיֶשַׁע וּמָגֵן מִנִּיר־עַם עַד נִירִים. אֵיך זָקֵן כַּצֹּאן לַטֶּבַח נִלְכַּד כְּיִצְחָק אָבִינו בַּמָּמָ"ד נֶעְקַד בְּבֵיתו אֵש מְכַלָּה תּוּקַד עַד אָנָה, אֱלֹהִים, תִּהְיֶה נִפְקָד? אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, דִּמְעָתִי לַשָּׁוְא נִגְּרָה עַל עֵין הַשְּׁלֹשָׁה, בָּה שֻׁלְּחָה אֵש זָרָה. הוֹי בְּאֵרִי, פְּנִינַת הָעוֹטֵף וּפְאֵרִי, בִּרְאוֹתִי חָרְבוֹתַיִך כֹּה גָּדוֹל צַעֲרִי מוּל נִרְצָחַיִך מָה רַב הוּא שִׁבְרִי! מִי יִרְפָּא לָךְ, וּמֵאַיִן עֶזְרִי? אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, עֲלֵיהֶם אֶבְכֶּה מָרָה, בְּיוֹם מָדוֹן וְאָסוֹן, צַעַר, זַעַם וְעֶבְרָה. זֹאת קְרָאַתְנו וְסִפַּרְנו בְּשִׁנּוּן וְשָׁפַכְנו לֵב שָׁבוּר וְאָנוּן מִמָּרוֹם הַסְכֵּת תַּחֲנוּן ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן. חַנּוּן — הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים! קוֹל! דְּמֵי בְנוֹתֶיך אֵלֶיך דוֹמְמִים עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶך וּבָנֶיך הַנִּלְחָמִים הָשֵׁב שְׁבוּתֵנו וַחֲטוּפִים עֲלוּמִים. יוֹם בּו חַיִּים וָמָוֶת נֶחְתָּמִים הָרֵם קַרְנֵנּו וְתֵן לָנּו נִחּומִים אֵל מֶל ְֶך יֹו ׁשֵב עַל ּכ ִּסֵא רַחֲמִים.

סוכות

24 מצוות "ושמחת" בעת כאב וצרה אלי ויזל מעשה באדם כושל בתפילות. מדי יום ביומו, כל אימת שהוא עומד לומר "אהבה רבה אהבתנו", הוא מוכרח להפסיק. מוכרח. כל מילה נעשית לו מכשול. הוא חש כאילו צל מעיב על מבטו ומעיק על נשימתו. הוא חש כאב והכאב נוסך עליו עצבות, עצבות עמוקה; העצבות מציפה אותו בזיכרונות ותמונות ומנגינות נוסטלגיות, המשיבות עמהן עולם שנגוז — את עולם ילדותו ואת התפילות התמימות והנלהבות של אותה ילדות. כאבו גובר והולך ולרגע דומה עליו כאילו נפל במלכודת: כל אשר יעשה וכל אשר יאמר יהיה שקר, בגידה ומעל. ... הקשיים שהוא מתלבט בהם באמירת "אהבה רבה אהבתנו" — כל אחד מאתנו עשוי להיתקל בהתנגדות פנימית דומה להם בעת אמירת תפילה כלשהי. המעצורים אותם מעצורים, והספקות אותם ספקות. בין המילים שאנו מנסים להגותן לבין תוכנן יש חומה או תהום. מה שאנו רוצים לומר אינו יכול להיאמר, מה שאנו רוצים לתת נלקח מאיתנו. ואף על פי כן, היו ימים שאותן מילים עצמן עזרו לנו לעבור את הלילה ולחכות לעליית השחר; אותן מילים עצמן עזרו לנו למצוא קשר אל תמצית אמיתו של האדם, אם לא תמצית נצחיותו. האם השתנינו? אנו לבדנו? לא! הכול השתנה. רק המילים נשארו כשהיו, וזאת אחת הסיבות שבגללן שימושן מכאיב לנו כל כך משל כאילו בגדו בנו ובעצמן. … הגאון מווילנה אמר כי "ושמחת בחגך" היא המצווה הקשה ביותר בתורה. התקשיתי לרדת לסוף דעתו. רק בימי המלחמה הבינותי. אותם יהודים שבדרכם אל קץ־כל־ התקוות, הצליחו לרקוד בשמחת תורה, אותם יהודים שלמדו דפי הגמרא על פה בעודם נושאים אבנים כבדות על שכמם, אותם יהודים ששרו בלחש זמירות של שבת בעודם עובדים עבודת פרך — הם שלימדו אותנו איך צריך אדם מישראל להתנהג בעת צרה. לבני דורי הייתה ההוראה "ושמחת בחגך" מצווה שאי אפשר לקיימה, ובכל זאת קיימו אותה. ,התפילה היהודית: המשך וחידושאלי ויזל, "התפילה והאדם המודרני", מתוך הספר 1978 גבריאל חיים כהן (עורך), רמת גן: המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו,

25 סוכה משה נא אור בשבוע הראשון בדרום יָשַׁנּו בגן הילדים, ובחצר הגן סוכה. סוכה שלמדו עליה, סוכה ששיחקו בה, סוכה שאיש לא הספיק לפרק טרם כניסתנו אליה. גן ילדים חדש בשכונה חדשה ויפה בעיר אופקים, עיר שלאורך ימים ראינו אותה חוזרת לחיים. פחות חיילים ויותר אזרחים ברחובות, עוד עמדת משטרה שיורדת ואתה אומר לעצמך: כך נראית לה שגרה. וסוכות שעמדו פורקו ואוחסנו לשנה הבאה, סוכות שלום, סוכות של שמחה הן רצו להיות. ראינו את העיר חוזרת לעצמה מתנהלת באיטיות, מחלימה ויצאנו גם ממנה וסיימנו את חלקנו. עוד מעט הסוכה בגן תוקם שוב, ותמונות גיבורי שמחת התורה ייתלו בה. הגיבורים שיצאו מביתם וחירפו נפשם ומתו, ואלה שחיו וניצלו והצליחו להדוף ורחל עם העוגיות. סוכה, בית ארעי, מוקפים בשכינה. וכשהשכינה מסתלקת מאיתנו, אסוננו בא. בשנת תשפ"ד חווינו כעם, מעבר חד מהמריבה שבתוכנו על תפילות יום כיפור, דרך סוכות כזמן שבו היינו שרויים בצל השכינה, אל שמחת התורה שפירקה אותנו מתוך השכינה אל , ירדנו למילואים באופקים. הלינו את 2023 באוקטובר 17 האסון. עשרה ימים אחר כך, ב־ יחידת המודיעין שלנו בגן ילדים בשכונה חדשה, וריקה כמובן מתושבים. זה היה השבוע הראשון שלנו בדרום מתוך ארבעה חודשים.

26 פתיחה לאושפיזין משה נא אור ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. טרחנו ועמלנו ופינינו כלים מן הבית, ערכנו וסידרנו והתקנו הסוכה, ולפני שנשב ונסעד את ליבנו בשמחה והודיה, נזמין אלינו לסוכה לשבת עימנו את אברהם אבינו, אבי האומה, המלמדנו חסד הכנסת אורחים ומסירות; את יצחק אבינו, המלמדנו גבורה שקטה, התמסרות והכלת הפכים; את יעקב אבינו, המלמדנו התמודדות עם קשיים ומוסר עבודה; נזמין אלינו בתקווה את אחיותינו ואחינו שמעבר לים וליבשה: נזמין את החטופות והחטופים שזה עתה (ואם חס וחלילה שעוד לא) שבו מן הבור; נזמין את החיילים והחיילות במילואים ובסדיר בהכרת תודה; נזמין את עצמנו לשבת בסוכה של אחווה, לשבת ביחד עם המחלוקות והריבים, עם הוויכוחים והפחדים, לשבת ביחד לאכול ולדבר, שלא כמו יוסף והאחים. נשב בזאת הסוכה עם אבותינו ואימותינו הקדושים, נשב עם ארבעת המינים המאוגדים, ואולי בשמיני עצרת נהיה ראויים ליום הקהל. מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. רַגְלֵי חסידו [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁך יִדָּמּוּ. כִּי לֹא בְכֹח יִגְבַּר אִישׁ. ה' יֵחַתּו מריבו עלו [מְרִיבָיו עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ (שמואל א' ב, ח-י)וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּו וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.״ "

schechter.org.il

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=