מקורותינו וקורותינו - חנן גולן

חנן גולן

מְקורותינו וקורותינו חנן גולן

מְקורותינו וקורותינו חנן גולן

אילת אסקוזידו עריכה עיצוב גרפי עדי צור נסים אסקוזידו הפקה מילניום איילון טוטל בע״מ דפוס תמונת הכריכה: בית הכנסת 'בית אהרון' על שם ד"ר אהרון ברט, בקיבוץ סעד. צילם דוד גולן בעריכת ספר זה השתדלנו לאסוף מידע משפחתי וגנאלוגי מדויק ומוסמך ככל האפשר, יחד עם זאת ייתכנו טעויות או אי דיוקים באילנות היוחסין. אנא שלחו dgolang@gmail.com הערותיכם לכתובת הדוא"ל של דוד גולן: כל הזכויות שמורות לילדי חנן גולן: תמר פרידמן בן־שלום, דוד גולן, © צפרירה שלומי, רינה פרג'ון אפשר לצטט מספר זה לאחר קבלת רשות בכתב מאחד מילדי חנן גולן נדפס בישראל 2024 — התשפ" מזכרת בתיה 1912 ת"ד sipur4u.co.il 08-9356948

תוך כדי הדפסת הספר בא עלינו האסון. האדמה שרעדה תחתינו וטלטלה את עולמנו ,2023 בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר שברה את ליבו של אבא וקרעה אותו מאיתנו. חבל הארץ האהוב שדפי ספר זה מגוללים את קורותיו – מתבוסס בדם. יומיים לפני פטירתו עוד זכינו להראות לו עותק מודפס של הספר, ואנחנו מבכים את לכתו ומעידים בכאב "אבד חסיד מן הארץ". 334 דברים לזכרו מעמוד אלול תשפ"ד

חודשיים לאחר פטירת אבא, יובל נירנפל בקרב גבורה ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל בנם של עמוס ולאה בעלה של אילה – בתם של צפרירה ועפר 343 דברים לזכרו מעמוד אלול תשפ"ד

תוכן 10 פתח דבר 13 1930-1895 א ׀ שורשים 14 ערש אבי 17 ערש אמי 19 העלייה ארצה וקליטת השורדים 25 1942-1932 פעם של תקוה בפתח ב ׀ ילדות 26 דמויות בילדותי 26 המיילדת והסנדק 26 הדוד מאיר, הדודה חיה וילדיהם 27 אליקום־גצל וחיה גולומב וילדיהם 30 שייע נוייח 30 טובה ויעקב גולומב מתל־אשר 32 סרג'נט גולומב 32 חנוך ברטוב 35 נוסרה מכפר פג'ה 35 משפחות ליבר, פקטור וקריזה 37 מורים ומחנכים 39 אברהם שפירא 39 דוד "הכורך" 40 מבנים ושכנים בפינסקר 40 רחובות מצטלבים 41 רב קומות ובריכה בפרדס 41 טיוח מרתף והרפתקה כלכלית 42 יזמות לעת מצוא 42 מן הפרדס ומן הכרם 43 בנק בירר, מכולת ומאפייה 44 השכנים האמידים 45 הקשר לסעד 47 1949-1943 ג ׀ התבגרות בצל הסערות 48 אחיי במחתרת ובעבודה 48 פינ וקים 49 נחמה וחיים כהן

מְקורותינו וקורותינו 50 מלחמה באה לעולם 51 אברהם וציונה גולומב 54 מאשה וחנן רבינוביץ 55 ספקות באמונה 56 שירות בגדנ"ע 59 שיעור בהתבגרות בכיתה י' 59 עמנואל זמיר 61 מלחמת השחרור 63 תפקידנו במלחמת השחרור ומחירה הכבד 67 1952-1950 ד ׀ שנות הבגרות הראשונות 68 האירוע החשוב בחיי 73 חיזוק הקשר 75 שלוש שנות "קומונה" 75 שנה ראשונה 78 שנה שנייה 82 שנה שלישית 83 פגישות עם אורי אבנרי 85 ה ׀ משפחת הלפרין 86 שליחות והסמכה 94 הדסה מספרת: השנים הראשונות וההתאקלמות בארץ 98 סכנות ודאגות לצד ילדות טובה ונעימה 103 הדרכה ותפקידים בגדנ"ע 106 מנהגי וולוז'ין 107 75 תמונת ה־ 112 אחיה של הדסה ומשפחותיהם 112 אברהם וצילה רון 120 שלמה ואהובה עין חי 123 שורשים וצמרות של סבא יצחק הלפרין 129 שורשים וצמרות של סבתא לאה הלפרין לבית לנדאו 134 מכָרי משפחת הלפרין 139 ) (תשי"ב-תשכ"ב 1962-1952 ו ׀ עשור ראשון בסעד 140 שנה ראשונה בקיבוץ 142 נישואינו בחום היום ובחום הלב 144 הדסה בחינוך ובתפקידים נוספים 146 סעודות השבת — שתים שהן ארבע

149 חורים בכשרות 149 הפרופסור המסתורי 152 בהיאחזות כרם שלום 155 בין שזיפים ללימונים 157 שילוב בין תפקידים ולימודים 159 1995 ,1994 וטיולים בעולם 1992 ,1954 ז ׀ שליחויות בחו"ל 160 השליחות לצרפת וסיומה המפתיע 165 ?מה לצוות טלוויזיה מהולנד בביתי? ומה הקשר לצרפת 169 אריה קרול ושתי ההצעות 171 ההכנות, הטיסה והשהות במוסקבה 174 ברכת הגומל 177 בול, קופיקה ואות מתה 179 הכנות לליל הסדר ובית הכנסת 182 ליל הסדר הראשון 183 מפגשים מרגשים 188 תרבות השתייה 189 תקלות טכניות 190 ביקור ב"דאצ'ה" 190 בחזרה הביתה 193 הטיול לטורקיה 197 גילוי אמריקה 197 כל ההתחלות קשות 198 יוטה — מדינת המורמונים 199 שמורות טבע במערב 200 עדיין במערב 201 אל לאס וגאס, עיר ההימורים 202 מן המערב אל המזרח 203 הֵי צפונה, אל מפלי הניאגרה ואל קנדה 204 אל ניו יורק, דרך האמיש בפנסילבניה 205 שבוע אחרון של הטיול — בוושינגטון הבירה 207 ח ׀ סיפורי סעד מתשכ"ב ועד עכשיו 208 תפקידים ומשימות בקיבוץ 210 שלושה סיפורי מרגלים 213 )גנב השעונים — או: מעשה בגניבה שסופה חזרה בתשובה (של הקורבן 215 משהו מטפטף

מְקורותינו וקורותינו 218 קידום מדעי בשיטה פרימיטיבית 219 לימודיי באוניברסיטת "בר אילן" 221 המשפחה הגנבת 225 ואלה המשפטים 227 מעגלים, שם קוד 229 בלב החגים 230 לעתות בצרה 232 ה"עמוד" שלי בביטאון "עמודים" 235 פגישה עם הרב גורן זצ"ל 236 מפגשים מחודשים 239 ט ׀ הורים, ילדים ובני דודים 240 בערוב ימיהם 241 ה"תרגיל" של הדסה משכנע את הוריה לעבור לסעד 245 ילדים מאומצים 246 ילדינו בילדותם 249 הקן מתרוקן 254 המשפחות שילדינו הקימו והמחותנים 268 פתיחה קשה למילניום השלישי 273 המשפחה המורחבת מספרת 273 נחמה וחיים כהן ומשפחתם 275 אברהם וציונה גולומב ומשפחתם 276 מאשה וחנן רבינוביץ ומשפחתם 280 אברהם וצילה רון 286 שלמה ואהובה עין חי ומשפחתם 289 שמואל־יוסף ואתל הלפרין ומשפחתם 293 י ׀ כתבים ורשימות 294 גלגולה של מילה. והפעם — נקודה 298 על ימין ועל שמאל 301 ויכ לו 302 מספרים מספרים 303 פש שר"ת 305 תרומה גדולה — לזכר חברינו שפרה וברוך ניר ז"ל 308 כיצד קשרים נקשרים — לזכר חברנו עמוס כוכבי ז"ל 309 ?חלומות מציאותיים 311 פשרה טריטוריאלית הוגנת — עיון בפרשת לך־לך

313 על שלושה מכתבי רבנים ועל ארבעה לא אשיבנו 314 ?מתי קיבל המונח רב (רוב) את משמעותו בימינו 316 יעלה המסך על מסכת מסכה 317 סוף דבר 318 מע גלים 319 שלושת המ"מים 321 התנצלות ותודות 321 מזכרת ומגדלור 323 לזכר הדסה 333 מלחמת חרבות ברזל 334 פרי דה 335 לזכר אבינו חנן 343 לזכר יובל ניר 346 לזכר נדב וים גולדשטיין־אלמוג 349 אילנות יוחסין 350 צאצאי הדסה וחנן גולן 352 משפחות אנגל וגולומב 354 משפחת הלפרין משרשוב ועד לצאצאי יצחק ולאה 355 צאצאי שלום וחנה־ריינה הלפרין 356 צאצאי דוד וציפורה הלפרין 358 משפחה לנדא 359 לעיון נוסף 1998 לנישואינו, תשנ''ח, 45 חמולת גולן בפיקניק לכבוד יום השנה ה־

מְקורותינו וקורותינו 10 פתח דבר את זיכרונותיי התחלתי לכתוב בעידודם של ילדיי (ובעיקר דבי ודוד) בשנת עמודים ונכתבה בצורה אסוציאטיבית, 40־ תשע"ד. הטיוטה הראשונה כללה כ כשנחה עליי הרוח. לקובץ הסיפורים הקצר שלי קראתי "מְקורותינו וקורותינו" 60־והדפסנו אותו בעותקים אחדים לכבוד הכנס המשפחתי לציון יום הולדתה ה .2016 של תמי בתנו הבכורה, בשנת עליי להזכיר את קרוב משפחתנו אילן תור מקריית ארבע, ולהודות לו. אילן 30־גצל גולומב מירושלים, בן דוד של אבי. לפני יותר מ־הוא נכדו של ר' אליקום שנה חקר אילן את תולדות משפחתנו, וחלק ניכר מהידע על הדורות הקודמים למד בתחילה מאבי, שלמה גולומב. בשנותיו האחרונות של אבי ראיין אותו אילן שעות ארוכות בפגישות רבות שנערכו בסעד. מאוחר יותר טרח אילן ומצא מקורות מידע נוספים על משפחותינו. בזכות זכרונו של אבי ובעיקר בזכות עבודתו התיעודית של אילן, אנו מכירים את שמות בני משפחתנו שנרצחו בשואה באירופה ויודעים יותר על חייהם. אילן סיכם את עבודתו בחוברת "בינו שלנו, 65־שנות דור ודור", בה נעזרתי רבות בכתיבתי. לכבוד יום הנישואים ה ילדינו הדפיסו מחדש את מחקרו של אילן וחילקו אותו לכל בני המשפחה. תודה לאחייני עמוס, בנם של נחמה וחיים, שטרח ו"חפר" בארכיונים הפולנים, ומצא חומר רב ומעניין על תולדות משפחת אמי ("חמולת" אנגל) מהמאות .20־ וה 19־ה הסיפורים על ילדותה של הדסה מבוססים על דברים קצרים שהיא כתבה בספרון לזכרו של שלמה אחיה, ובעיקר על עבודת שורשים של אריאל שלומי נכדנו (בהיותו תלמיד כיתה ז') בה היא התראיינה באריכות, וכן על דברים שהדסה , לקראת נסיעתנו לגומל. את הפרק 1992 כתבה מפי אברהם אחיה באפריל "משפחת הלפרין", על משפחתה המורחבת של הדסה, מצד אמה ומצד אביה, השלמתי בעזרת בתנו רינה ועל פי רשימות של הדסה משנים עברו. רינה נברה בתיקים שירשנו מבית משפחת הלפרין וחשפה גילויים מעניינים ומכתבים מסוף , שכתב דוד של סבא יצחק לאחיו, שנסע למרוקו והקים תלמודי תורה 19־המאה ה בקהילות ברחבי מרוקו.

11 פתח דבר גם הפרק על אודות משפחת הלפרין ומּכריה מבוסס על דברים שכתבה הדסה לפני שנים רבות, וכן על דברים שכתבה עתליה רונן, נכדת דודו של סבא יצחק — ר' שמואל יוסף הלפרין. תודה לקרובי המשפחות של הדסה ושלי על התוספות שלהם, על הערותיהם המדייקות (ועל התמונות): נעמי דומב ויעל הלוי, זאביק רבינוביץ ואפרת בתו, מירה גומר, חגי כהן ועמוס כהן, בינה וקס ובנצי גולן, זיוה טבת, ורדה גולדשטיין, אילן תור, עתליה רונן ודני לנדאו. דוד בני ריכז והשלים את עבודת עריכת הספר מטעם המשפחה, ועל כך תודתי. תודה לד"ר יעקב הדני, תלמידו המובהק וממשיך דרכו של אברהם, אחיה של הדסה, שנאות לבקשתנו להביא בספר את הספדו על אברהם. ולאחרונה שלמי תודה לעורכת הספר איילת אסקוזידו, שטרחה במקצועיות להשמיט את הכפול והמיותר, להשלים את המחוסר, ולהקנות לספר את אופיו המּוּכר. כתיבת הספר ועריכתו נמשכה שנים רבות. להדסה התייחסתי ברוב פרקי הספר כאילו היא לצידי, וכיום עם פרסום הספר הדסה לצערנו כבר איננה אתנו. בשנים שעברו אנשים הלכו לעולמם וילדים חדשים נולדו. לא חזרתי ותיקנתי - הדברים מובאים כפי שנכתבו במקור. חנן גולן סעד, אייר תשפ"ג

א שורשים 1930-1895

מְקורותינו וקורותינו 14 ערש אבי ּב ּונים ־אבי, שלמה — בן חנה (לבית בריקמן) ושמחה .1896־ ל 1895 גולומב הי"ד — נולד בלילה שבין מועד לידתו הציל אותו משנה שלמה של שירות בצבא פולין בעת מלחמת העולם הראשונה. , בעיצומה של המלחמה, 1915 הכיצד? ובכן, בשנת , ילידי שנת 20־ הוא נקרא להתגייס — ככל בני ה . ואז, בעזרת קרובי משפחתו, הצליח להציג 1895 בדצמבר לאחר חצות הלילה — 31־הוכחות שנולד ב ולפיכך נדחה גיוסו בשנה. הוא בכל זאת שירת במדים הפולניים כשנתיים, עד תום המלחמה. כששאלתי אותו מה בדיוק עשה בשירותו הצבאי, השיב בבדיחות הדעת: ברחנו מן הצבא הגרמני. הבעיה היתה, המשיך אבי לספר, שלגרמנים היו סוסים — ואילו אנו נְסּוגֹונו ברגל. אבי לא נהג לספר זיכרונות על ילדותו ונעוריו בפולין, אבל לשאלותיי השיב ברצון. כאשר שאלתי על הוריו, סיפר לי בצחוק, שהיו להם מלון ומסעדה. תמהתי לשמוע זאת, כי זכרתי סיפורים קודמים על דלות ועוני. הוא נאות להסביר לי מה בדיוק היה: המשפחה התגוררה בדירה קטנה עם עליית גג קטנטונת. כאשר "לקוח" ביקש לאכול ב"מסעדה", הוא הוזמן אחר כבוד לסעוד עם המשפחה. אם ביקש גם ללון — הציעו לו את המיטה שבעליית הגג. ) במערב פולין. פעם שאלתיו, בעקבות Turek אבי נולד וגדל בעיירה טּורֶק ( קריאת סיפורים על הווי העיירות במזרח אירופה, האם הסיפור על "מוסד" בשם "ראש הגנבים" הוא אמת או דמיון ספרותי. להפתעתי השיב לי, שלא רק שזֹו אמת לאמיתה, אלא שיש לו סיפור על ראש הגנבים הקשור למשפחה. נדרכתי לשמוע את הסיפור. יום אחד, סיפר לי אבי, החליט ראש הגנבים של העיירה לחזור בתשובה, לפרוש ל"גמלאות" ולחפש מקום מגורים בלב העיירה, במקום בשוליה — שם התגוררו חבריו למקצוע. אבל התעוררה בעיה — משכירי הדירות לא סמכו על חזרתו חנה גולומב, אמו של סבא שלמה

שורשים 15 בתשובה, וסירבו להשכיר לו דירה. הלה תינה בפני רב העיירה את צרתו, וביקש ממנו סיוע להשגת דיור משופר. פנה הרב אל סבי וסבתי, והפציר בהם להסכים לקבל את ראש הגנבים (במיל'...) לביתם. הסביר להם הרב: כאשר יידעו בעיירה שהוא גר בביתכם, יאמינו שאכן חזר בתשובה מלאה. הסבים שלי השתכנעו בכנות כוונותיו, וכדי לטהר את שמו עבר לגור בעליית דירתם. זכרתי שקראתי בספרים, שראש הגנבים בעיירות שימש גם בתפקיד בורר, למשל אם אירעה גניבה בבית של עניים — היו פונים לראש הגנבים והלה דאג למצוא את הגנב ולשכנעו להחזיר את הגניבה. שאלתי אפוא את אבי, אם לאחר יציאת הראש ל"פנסיה" הסכים להמשיך לעסוק ב"בוררות המקצועית". כן, השיב לי אבי, כי הראש החדש עדיין לא היה מּוּכר. בהזדמנות אחרת שאלתי את אבא אם בימים ההם נהגו הורים להכות את ילדיהם כאמצעי חינוכי. התברר לי שהוריו נהגו בניגוד ל"מסורת", ובביתם בדרך כלל לא הכו את הילדים. אלא שאז נזכר אבי באירוע אחד, שבו בכל זאת חטף סטירת לחי עשרה. חטאו היה שיצא להתרים יהודים ל"קרן ־מאביו. זה קרה כשהיה כבן שתים קיימת לישראל". מה?! שאלתי בפליאה, היית ציוני ממש, בניגוד לדעת ההורים ולמצוות הרבי מגור, שרבים מיהודי מערב פולין היו חסידיו? — אכן, ענה. על כן החלטנו, לאחר הולדת בתנו הבכורה, לעלות לארץ ישראל, על אף התנגדות הוריי והרבי. לקרוב משפחתנו אילן תור סיפר אבא על פעם נוספת שבה חטף סטירה — כשחזר מביקור אצל אחיו גצל, בלודז', כשהוא ענוב בעניבה... ממה שאבי סיפר בונים, שהיה חסידו של בעל ה"שפת אמת" מגור, ־לאילן על אביו, ר' שמחה מתברר שסבי היה אדם מופנם וחמּור סבר ועסק רוב זמנו בתורה. הוא היה בעל תפילה וגבאי השטיבל של גור. רק בעתות לחץ מיוחד התפנה לעזור ב"מסעדה" וב"מלון" שניהלו אִמו ואשתו. על אף שהיה יהודי שקט מאוד, כשסבר שצריך לגלות תקיפות — לא היסס. פעם סטר ליהודי "משכיל" בפרהסיה, נשפט ונקנס על כך בבית משפט פולני. בונים חשש להתקרב לדם, רתיעה שנפטר ממנה ביום שבו החליט ־ר' שמחה יהודה, בנה של בתו חיה שטייר ומאז ־להיות מוהל. לראשונה מל את נכדו משה בונים מל בכל ־היה למוהל של טורק. אילן שמע מפי יהודי מטורק שר' שמחה זמן שהתבקש ובכל מזג אוויר, ללא כל תמורה. בונים לסעוד על ־). מאז נהג סבא שמחה 1931 סבתי חנה נפטרה בשנת תרצ"א ( שולחנה של ּבִתו ראצ'ה (או רייצה) לאסקי, שגרה בקרבתו. מיד עם פרוץ מלחמת בונים ־העולם השנייה ברחו יהודים רבים מטורק מזרחה. כך הגיעו ר' שמחה מזרחית מטורק. ־ קילומטרים צפונית 20־), כ Koło ומשפחת לאסקי לקויל (קולו,

מְקורותינו וקורותינו 16 תוך זמן קצר התבדו התקוות שהמלחמה תסתיים במהרה, הצבא הגרמני התקדם במהירות עצומה ולא היה כל טעם לברוח. משפחת לאסקי החליטה לשוב לביתה ואילו סבי העדיף לצעוד כשישה קילומטרים לבית ּבִתו שרה פטלובסקי, ). בדרכו לשם הוא נרצח על ידי חייל נאצי (ואולי נורה Dąbie שגרה בדומביה ( למוות אחרי שכבר היה אצל בתו בדומביה). הירצחו של סבי היכה בתדהמה את המשפחה, כי קרה הרבה לפני הגזירות על היהודים: ריכוזם בגטאות, וכשנתיים לפני שילוחם למחנות ההשמדה. , חיההאחות הבכורה של אבי הנאצים גדעו ענפים רבים במשפחת גולומב: שבתאי רדליך, ארבעת בניהם וארבעת ילדיה מנישואיה הראשונים מטורק, בעלה אשתו לאה ושלוש גולומב, גצלהכהן — כולם נספו בשואה. האח השני,־לשטייר מבין ארבע בנותיהם נרצחו. פולה ּבִתם ניצלה והגיעה לשבדיה, נישאה לנוצרי ואשתו שרה (שהיתה אחות אברהם־מרדכיונולדו להם בנות. האח השלישי אמי) נספו עם חמישה מילדיהם, רק דויד בנם שרד במסע תלאות ונותר בחיים. , בעלה הראשון יצחק יוסקוביץ ובעלה השני פטולובסקי, שרההאחות הרביעית בתה רייזקה מבעלה הראשון (שנישאה ליצחק, בנו של פטולובסקי מנישואיו האחות הראשונים), ושני בניה שמוליק וגעציל מבעלה השני - נספו כולם. (או רייצה) ובעלה שייע לאסקי וארבעה מבניהם נרצחו, רק ראצ'ה החמישית ע"ה. האח שלמה אבי יעקב שרד את התופת. הבן השישי היה־בנם הבכור אברהם , והקים עם דודה חיה משפחה. 20־ עלה לארץ בתחילת שנות ה חיים־מאיר השביעי משמאל שמחה־בונים גולומב, לידו שניים מאחיו. 1928 מימין מנחם־מנדל, באמצע מרדכי־מכס (שהיגר לסידני).

שורשים 17 ואשתו רוזה נספו אף הם. אחדים מבני הדודים שלי שנספו משה האח השמיני היו נשואים והורים לילדים, שאבדו אף הם בתופת. בונים וחנה אשתו שרדו את השואה רק שני בנים, ־מכל צאצאיהם של סבי שמחה ושלושה נכדים. סיפורם מתואר בפירוט בעבודתו של אילן תור שהזכרתי לעיל. ערש אמי , בעיר 1899 אבא אנגל, נולדה בשנת ־אמי, רבקה, בת נחמה והרב אברהם ), במערב פולין. היא נולדה עם אחות תאומה, אבל האחות Kalisz קאליש ( נפטרה עוד לפני שמלאה לה שנה. כאשר נולדה שלישיית הבנות לזאבי (בנה של אחותי מאשה) בלידה רגילה, לא בטיפול הפריה, ייחסתי זאת לגֶנים של אמי. כך גם בלידת התאומים של אפרת ויצחק נכדי. כמו כן, לאחייניתי מירה יש נכדות תאומות. סבי, הרב אנגל, היה ראש ישיבת גור בקאליש, ונפטר בהיות אמי כבת עשר. כעבור כשנתיים, נפטרה גם האם נחמה. הילדים נותרו יתומים מאב ומאם. על תקופת ילדותה לאחר מות הוריה, היא לא הרבתה לדבר. היא תיארה ילדות רגילה, בלי להיכנס לפרטים על קשיים או משברים (רק שנים רבות מאוחר יותר נודע לנו שאכן היו כאלה). אמי סיפרה על לימודיה בגימנסיה כללית, אמרה שאהבה ללמוד בעיקר ספרות פולנית, וכשפה זרה למדה גרמנית. בשל קרבת העיר קאליש לגבול הגרמני, התגוררו באזור גם גרמנים, מיעוט שנוכחותו היתה ניכרת. מפי דָוִיד גולומב בן הדוד, למדנו מה ששמע מפי אִמו שרה: לאחר מות ההורים לבית אחותם הבכורה שרה אמו, בעיירה מרדכי־דודעברו האחיות הקטנות והאח וולה, ואצלה גדלו עד שבגרו. כנראה ששנים אלה לא היו מרובות נחת, ־זדונסקה אולי זו הסיבה שאמי לא אהבה להיזכר בהן ולספר לנו עליהן. לאמי היו חמש אחיות ואח אחד. על פי מחקר שעשו דוִד בני ועמוס כהן אחייני ־, שהיתה נשואה לאברהםשרהלקראת עריכת הספר, האחות הבכורה היתה מרדכי היה אח של אבי ואשתו שרה היתה אחות אִמי. ־מרדכי גולומב. אברהם ההורים וחמישה מילדיהם נרצחו בשואה, ורק בן אחד ניצל ועלה לארץ. שמו דויד גולומב, ובפי בני משפחתנו הוא נקרא "הבן דוד הכפול". דויד מילא דפי עדות על בני משפחתו שנרצחו בשואה, ורוב המידע שיש לנו על משפחת אנגל הוא מאותם דפי עדות.

מְקורותינו וקורותינו 18 , שנישאה לאבי שלמה גולומב, ואחותה התאומה רבקהאחרי שרה נולדו אמי שנפטרה כשנה לאחר לידתה. ביילה־אסתר (שנקראה כנראה על שם אחותה שנפטרה) ובעלה משה מגנושבסקי ביילהאחריהן מקונין, שנרצחו בשואה עם שלושת ילדיהם ושמונת נכדיהם. שמות הילדים: שרה ומרדכי. ־נחמה, חיה־חנה ). שניהם נרצחו Zgierz , נישאה ליצחק כהן מזגרז' (זוסיה האחות החמישית, בשואה עם בנם ובתם נחמה. , שדויד גולומב דיווח עליה ב"דף עד", שנספתה בשואה רחלהאחות השישית היא עם בעלה ושני ילדיהם. ) ונרצח גם הוא Dobra נולד לאחר הבנות, גר בדוברה (מרדכי־דוד בן הזקונים .1990 בשואה עם אשתו וחמשת ילדיו, על פי "דף עד" שמילא דויד גולומב בשנת אמי אהבה אותו במיוחד והזכירה אותו כל הימים. בעניין שם המשפחה של סבי מצד אמי — אנגל — חשוב לי לציין, שעל פי מחקר שורשים רציני שעשה בן דוד רחוק שלי מארה"ב, כל מי ששֵם משפחתו ,Jan M. Engel אנגל והוא כהן — הוא קרוב משפחה שלנו. אותו בן דוד, שמו ביקר פעמים מספר בארץ, ופעם אף הגיע לסעד לבקרנו, בלִיווי בן דֹוד רחוק של אמי ("שלישי ברביעי") שהחליף את שם משפחתו מאנגל לאראל. בן הדוד מאמריקה השאיר לנו דפי חוברת ממוחשבת (באנגלית) ובה חלק מאילן היוחסין של משפחת אנגל. הוא נפטר לפני מספר שנים. אני זוכר שבהיותי כבן עשר נסעתי פעם עם אמי לכפר סבא, לבקר את אביו של אותו בן דוד "שלישי ברביעי". שמו היה שלמה אנגל, והוא היה במשך עשרות שנים כתב העיתון "דבר" ותושב כפר סבא. אראל בנו הוא גמלאי של שירות ההדרכה במשרד החקלאות, ולאחר פרישתו מהעבודה עסק בציור. כשנה לאחר ביקורו בסעד, קיבלנו הזמנה לפתיחת תערוכה שלו באשקלון, אך לצערנו, כשבוע לפני הפתיחה החגיגית של התערוכה, הדסה נפגעה בתאונה קשה. אבא אנגל, היגר לפני השואה לאנגליה ־דוד של אמי, אחיו של סבי הרב אברהם . אמי ואנוכי נסענו לבקרו במלון התל אביבי 1951 או 1950 וביקר בארץ בשנת שבו שהה. כשהוא שמע מאמי שיש לי חבֵרה (המדובר כמובן בהדסה) הוא נתן לנו מתנה עבורה. הוא היה אדם אמיד ועסק בסחר ביהלומים. מכיוון שעברו מאז שנה, סלחו לי שאינני זוכר בדיוק מה היתה המתנה, דומני שצמיד 60־יותר מ זהב או שרשרת זהב.

שורשים 19 העלייה ארצה וקליטת השורדים קילומטרים. הוריי, שלמה גולומב ורבקה אנגל, 40־בין טורק לקאליש מפרידים כ הכירו כאשר נפגשו בבית אחיהם הבוגרים — אמי ביקרה אצל אחותה הגדולה מרדכי גולומב אחיו של אבי, אותו הוא ביקר.־שרה שהיתה נשואה לאברהם , ואִתם ּבִתם הבכורה נחמה, בת השנה וחצי. 1924 הוריי עלו ארצה מפולין בשנת הם הגיעו ישירות לפתח תקוה, שם כבר גר הדוד מאיר גולומב, אח אבי, שעלה מספר שנים לפניהם. בעלי הבתים בפתח תקוה של אותם הימים היו שומרי מצוות, והשכירו דירה רק לשומרי שבת וכשרות, שהביאו עדים שיעידו על כך. ההסבר לכך הגיוני, כי ה"דירה" המושכרת היתה בדרך כלל חדר או שניים בדירת בעלי הבית, ולעיתים שתי המשפחות אף חלקו את המטבח ביניהן. מכיוון שאח הוא פסול לעדות, נאלצו הוריי לאתר מכרים שעלו מאותה עיירה, כדי שיעידו על "כשרותם"... ) נולדה אחותי מאשה 1927 ) נולד אחי אברהם. בשנת תרפ"ז ( 1925 בשנת תרפ"ה ( ) נולדתי אני. כולנו נולדנו באותה דירה, ברחוב סלנט. 1932 ובשנת תרצ"ב ( כמקובל באותם הימים, כולנו נקראנו על שמותיהם של סבים וסבות. נחמה ואברהם על שמותיהם של הורי אמי. כשמאשה נולדה, היו הורי אבי בחיים, בונים גולומב, מאשה ־והיא נקראה על שם סבתא רבתא, אִמו של סבי שמחה גצל, שהיה חסידו של ר' מנחם מנדל מקוצק, ־לבית מקובסקי. סבא רבא אליקום שנה. לדברי אבי, 30־נפטר בצעירותו וסבתא רבתא מאשה גרה עם הורֵי אבי כ היתה אישה נעימה, מלאת חכמת חיים. היחסים בינה לבין כלתה, סבתי חנה, היו קרובים וחמים כשל אם ובתה. אני נקראתי על שם סבתי חנה. הוריי דיברו בינם לבין עצמם אידיש, עם הילדים עברית, וכשרצו שלא נבין — דיברו פולנית. אמי דיברה עברית שוטפת, אך על הדקדוק המסובך לא תמיד התגברה — בעיקר בהבדלים בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים. אמי היתה עקרת בית. כידוע, בתקופה ההיא רוב הנשים לא נהגו לעבוד "בחוץ". בשנים הראשונות לעלייתם ארצה, עבד אבי בעבודות מזדמנות, בין היֶתר שימש תקופה מסוימת שליח מטעם המועצה המקומית, כלומר חילק הודעות על פיגור בתשלומי המיסים העירוניים. מאוחר יותר עבד בחקלאות, ונדרש להשכים קום לעבודה. מכיוון שבבית הכנסת האשכנזי לא התכנס מניין מוקדם, החל אבי להתפלל בבית הכנסת התימני בשכונת מחנה יהודה, הסמוכה למקום מגורינו. שאלתיו: איך הצלחת להבין את המבטא המיוחד של התימנים? והוא הסביר שלא התקשה כלל, בזכות הדמיון המסוים שבין המבטא התימני לבין המבטא

מְקורותינו וקורותינו 20 האשכנזי של גלות מזרח אירופה. מאוחר יותר החליט להיות שרברב, כאחיו מאיר, והתמיד במקצוע זה במשך שנים רבות. כשרברב עצמאי לא היתה לאבי עבודה קבועה, ובתקופות מסוימות היה מחוסר עבודה. בהיותו בעל ידי זהב ואוטודידקט, רכש מקצועות נוספים בתחום אחזקת הבית — שיפוצים למיניהם, ריצוף, טיח, ואף לא משך ידו מתיקונים בתחום החשמל. בימים ההם, גם החשמלאים המקצועיים לא נזקקו לתעודה. זכור לי מקרה שבו הוזעק אבי למשימה מיוחדת ונדירה. האירוע קרה כמדומני בשנת , כאשר מטוסי קרב איטלקיים הפציצו את תל אביב, בהיות איטליה בת 1942 ברית של הגרמנים (באותה שנה הם תקפו ארבע פעמים את העיר חיפה). אחד מבעלי הבתים נזכר, ששנים אחדות קודם לכן הושכר ביתו למשטרה הבריטית, ! באותיות של קידוש P O L I C E אשר דאגה לסמן על רעפי הגג את הכתובת לבנה. בעל הבית חשש, שהטייסים האיטלקים, בעברם מעל פתח תקוה בסיבוב היציאה מתל אביב, יזהו את הכתובת הגדולה ויטילו את פצצותיהם על ביתו. הוא פנה אל שלמה גולומב, שיצא לו שם של אדם שאפשר לסמוך עליו שידע לבצע משימות מסובכות ללא גרימת נזק, וביקש ממנו לסדר מחדש את הרעפים על גגו, כך שלא יהיה ניתן לזהות את המילה המסַכנת. זכור לי מקרה אחר, המעיד שלפעמים גם להומור יש מקום בעת דיון על גובה התשלום עבור תיקונים. ערב שבת בין השמשות, כחצי שעה לפני הדלקת הנרות, הופיע מישהו בביתנו, רְדּוף תַבהֵלה (פאניקה), ובפיו משאלה נרגשת לאבי: אנא בוא מהר אלינו, הבית מוצף ואיננו יודעים מה ואיפה לסגור. במוצאי השבת הופיע הבחור אצלנו, בהבעה רגועה לחלוטין, רק כדי לשאול מהו הסכום שעליו לשלם לאבי על התיקון הדחוף. התשובה: תן לי עשירית ממה שהיית מוכן לשלם אתמול בעת השיטפון. סבא שלמה וסבתא רבקה

שורשים 21 את הבשורות המרות על קורות המשפחה בתקופת השואה, קיבלנו מיד לאחר יעקב לאסקי. לאחר תום המלחמה, ־המלחמה מבני הדודים דָוִיד גולומב ואברהם עוד בהיותם במחנות הריכוז ובדרכים באירופה, הם שלחו לנו מכתבים ומהם למדנו על כובד האסון המשפחתי. רק שניהם ובת הדוד פולה שרדו בשואה, דודים ובני דודים. זאת בנוסף לעשרות נספים (ואולי יותר) — בני 60־מתוך כ דודים בדרגת "שלישי בשלישי". שני בני הדודים עלו ארצה כמעפילים בלתי לגליים, גורשו לקפריסין, ועלו ארצה מיד לאחר הקמת המדינה. שניהם נישאו יעקב וגם נשותיהם היו ידועי חולי בהגיעם, ־טרם עלייתם ארצה. דָוִד ואברהם אך כנראה ש"אוירא דארץ ישראל" מבריא, כי הם המשיכו בחייהם. יחד עם זאת, תמיד סבלו ממחלות, בשל השנים הקשות שעברו. יעקב לאסקי הוא בנה של אחות אבי, ראצ'ה הי"ד. ביקרתי מספר פעמים ־אברהם יעקב ובלומה לאסקי בבני ברק — אך במשך השנים ־עם אבי בביתם של אברהם בונים, ראצ'ה, חנה ומרדכי.־ישעיהו, שמחה־נותק הקשר. שמות ילדיהם: שמואל מרדכי) היה אח של אבי ־דָוִיד גולומב הוא כזכור בן דֹוד כפול, כלומר אביו (אברהם ואִמו (שרה) היתה אחות של אמי. כאשר דויד ואשתו יוכבד — גם היא ניצולת שואה — הגיעו ארצה, הם גרו בביתנו בפתח תקוה עד אשר מצאו דירה. ּבִתם היחידה של דויד ויוכבד, שרה טורקניץ, גרה בפתח תקוה. מפיו של דָוִיד שמענו לא רק על הקורות אותו בשואה (על נושא זה לא שש לדבר ולא הִרּבָה לספר), אלא גם על קורות המשפחה לפני השואה. פעם אחת, בשעת רצון, סיפר לי דָויד על הרגע שבו חדל להאמין. החיים בגטו לודז', שבו כינסו הגרמנים את כל יהודֵי מערב פולין, היו קשים; אבל בתקופה הראשונה, לפני ההחלטות על חיסול כל היהודים, התקיימו , והקים מעֵין תנועת נוער של צעירים בני 20 חיי קהילה. אז קם בחור אחד כבן עשרה, לצורך עזרה למשפחות נזקקות. אותו בחור כריזמטי, ־עשרה עד שמונה־שש הצליח בלהט התלהבותו לארגן מערכת של עזרה הדדית מופלאה, בתנאֵי החיים הקשים. הנערים סביבו ממש העריצוהו. יום אחד, קצין גרמני ראהו מתרוצץ ומארגן את הנערים למשימתם — שלף הקצין את אקדחו וירה בראשו לעיני הנערים שסבבוהו. ברגע זה חדלתי להאמין, אמר דויד. (סיפורו מזכיר סיפורים אחרים מן ההיסטוריה היהודית, כגון עשרה הרוגי מלכות, והשאלות והזעקות המּוּכָרות: זו תורה וזה שכרה?, צדיק ורע לו?...). המשיך דָויד וסיפר: אבי הבין שחדלתי להאמין, אבל ביקש ממני רק דבר אחד: "אני חש שקיצי קרוב, אני רק מבקש שתאמר עליי קדיש..." ואכן, זמן קצר אחר כך נפטר אבי, ואני הקפדתי להתפלל במניין במשך כל עשר חודשי אמירת הקדיש. ־אחד כאשר נכדינו יצחק פרידמן בן שלום ויצחק שלומי התכוננו לקראת נסיעה לפולין בסוף שנות התיכון, הם התבקשו להאזין לעדות מפי קרוב משפחה ניצול שואה. לקחתי אותם לביתו של דויד בפתח תקוה, ושם שמענו (והקלטנו על קלטת שמע,

מְקורותינו וקורותינו 22 טרום המהפכה הדיגיטלית) את סיפורי הצלתו של דָוִיד בנסי נסים, פעם אחר פעם, גם כאשר אמר נואש. אני, שאת רוב הדברים שמעתי אז לראשונה, התרשמתי גם מתחושת האשמה שליוותה את דויד, מן העובדה שלא הצליח לשכנע את עשרה וחי ־אֶחָיו ואחיותיו לברוח מגטו לודז'. הוא ברח מן הגטו בהיותו כבן שבע בהרגשה שאילו היה מצליח לגרום להם להימלט מן הגטו — היה גורלם אחר. מבחינת העובדות אין לתחושתו כל הצדקה, מכיוון שלאחר בריחתו נתפס ונשלח למחנות ההשמדה. הצלתו אינה קשורה לבריחתו מן הגטו. הנס האחרון שהציל את חייו אירע כאשר בשלב מסוים, עקב הרעב והתשישות, התייאש מן הניסיונות לשרוד ונשכב על האדמה בפינה בקצה המחנה, וציפה למותו. לפתע הגיעה למקום קבוצת בחורים, שגויסו על ידי שומרי המחנה לעבודה. הבחורים נתקלו בו, הרימו אותו כשארבעה חבר'ה עומדים מסביבו כדי שייראה עומד. הם גררוהו ביחד אִתם למקום העבודה, השקוהו והאכילוהו ובזכותם שב לחיים. אחרי מספר שבועות נשמעו כבר תותחי הצבא הרוסי. יצחק שלומי התקשר אל דָוִיד בשובו מן המסע לפולין, וסיפר לו שהדליק באושוויץ נרות נשמה לזכרם של בני משפחתו, כמקובל בנסיעות האלה. דויד התפלא ושאל אותו — איך זכרת את השמות? יצחק ענה לו שלא היתה לו בעיה, מכיוון ששמות חלק מאחיו ואחיותיו זהים לשמות שהוא מכיר ממשפחתנו: נחמה, מאשה, אברהם, חנן. הדבר פשוט, כי הסבים והסבות שלנו — משני הצדדים — היו אותם אנשים, והנוהג לקרוא לילדים בשמות הסבים והסבות היה מקובל שם וכאן. גם אחיו הצעיר של דויד נולד אחרי מות סבתא חנה — ולכן נקרא בשם חנן (ואולי אלחנן), שלא היה מקובל אז, בוודאי לא בפולין. .5.2.2001 , ונפטר בי"ב בשבט תשס"א 1921־דויד גולומב נולד ב היה לנו עוד בן דוד "חורג" שהגיע לארץ בדרך לא דרך, כלומר כ"מעפיל" בעלייה בלתי לגלית. למזלו, הוא הגיע בתקופה שלפני גירוש המעפילים לקפריסין על יוסף פטלובסקי. מדוע כיניתיו בן דוד חורג? כי היה בנו ־ידי הבריטים. שמו אהרן של בעלה השני של שרה פטלובסקי הי"ד, אחות אבי, אך היא גידלה אותו מאז יוסף גר אצלנו תקופה די ארוכה, עד שהסתדר, נשא אישה ועבר ־היותו ילד. אהרן לתל אביב. בשנים הראשונות נשמר הקשר בינינו בביקורים הדדיים, אך במשך הזמן התפוגגו היחסים. שנים עברו, ופעם טיילתי עם הדסה באזור נמל תל אביב, שנראה אז כמחסן גרוטאות ענק. בכניסה לאזור הנמל היה מגרש חנייה גדול. ־ואת מי אנחנו פוגשים שם בעומדו כפקיד ושומר הכניסה למגרש? — את אהרן יוסף. ברגע הראשון הוא לא זיהה אותי, אך מיד כשהכירני שמח מאוד וסיפר לי על קורות משפחתו ועל נישואי שתי בנותיו.

שורשים 23 קרובי משפחה נוספים בארץ: לאִמי היתה בת דודה — בת אחות אִמה — ושמה שרה דז'לובסקי, את שמו הפרטי של בעלה איני זוכר. למשפחת דז'לובסקי ־חוה היו בת — חנה, ושני בנים — גרשון ויחיאל. הבנים הגיעו ארצה קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ההורים הגיעו עם הבת ממש עם תחילת המלחמה. כמובן שהבנים גרו אצלנו בהגיעם ארצה. שניהם התגייסו לצבא הבריטי כאשר נקראו בני הנוער ב"יישוב" להתגייס למלחמה נגד הגרמנים, במסגרת הצבא הבריטי ("היישוב" היה הכינוי המקובל ליהודי ארץ ישראל, השם המלא היה "היישוב העברי בארץ ישראל"). הבנים גדלו במשפחה חרדית, אך עזבו את קיום המצוות בתקופת שירותם בצבא. המשפחה התגוררה בצריף רעוע בתל אביב, . לאחר השחרור מן הצבא נישאו הבנים 100 אני זוכר את כתובתו: רחוב לוינסקי וגרו בתל אביב. גרשון עבד בחברת החשמל, החליף את שם משפחתו לדולב. , שחידש את קשרי הידידות שהיו לו בילדותו עם 70 הוא סיפר לי, בהיותו כבן האדמו"ר מאלכסנדר — שאִתו למד יחד בחדר בחו"ל, והקשר המחודש גרם לו , וכשהגעתי לניחום אבלים 1993־להתקרב למסורת בית אבא. גרשון נפטר ב פגשתי בפעם הראשונה (והאחרונה) את משפחתו. את יחיאל פגשתי כחמש שנים אחר כך, ובמקרה — ברחוב בתל אביב. הוא עבד אז חלקית, כפנסיונר, במועצת לערך, שנחשב אז למבוגר, עברה 30 הלול. אחותם הבכורה חנה נישאה בגיל לנתניה ועבדה שנים רבות כגננת. בת דודה אחרת של אמי, שאיני זוכר את שמה, נישאה "בזיווג שני" לבנו של ר' חיים מבריסק, ר' וולוול'ה (זאב דב), שעלה לארץ בתחילת מלחמת העולם השנייה.

מְקורותינו וקורותינו 24

ב ילדות בפתח תקוה של פעם 1942-1932

מְקורותינו וקורותינו 26 דמויות ביַלדוּתי המיילדת והסנדק ), כבן רביעי ואחרון להוריי. באתי 19.2.1932( ' נולדתי בשנת תרצ"ב, בי"ג אדר א לעולם בצריף מגורינו בפתח תקוה, בעזרת השכנה מרים כגן, שהיתה בת בית אצלנו. מרים עבדה כאחות בית הספר, ולעת הצורך גם יילדה. כתלמיד בית ספר יסודי זכיתי ל"יחס מיוחד" מן האחות, שהכירה אותי ממש מן הלידה. אחרי שנים רבות, ובגיל מאוחר במושגי הימים ההם, נישאה מרים ליוסף אפלבום, אביו של מנחם, חברנו מסעד. יוסף התאלמן מאשתו הראשונה, אִמו של מנחם. ממרים, אשתו השנייה, נולדו לו עוד שני ילדים: עזאי, שהתפרסם כמנתח לב ידוע — וציפורה שנישאה לבנו של הרב אונטרמן, ועברה לגור באנגליה. בחלוף שנים, נודע לי שגם הדסה הכירה מקרוב את מרים כגן, כי הדריכה את ּבִּתָּה ציפורה ב"בני עקיבא". הסנדק בבריתי היה הרב ראובן כ"ץ, שהתמנה באותו שבוע למשרת הרב הראשי לפתח תקוה. כשנפטר הרב כ"ץ החליטו בעיריית פתח תקוה לקרוא רחוב על שמו. אבל התעוררה בעיה: כבר היה רחוב כ"ץ בפתח תקוה, על שם מישהו אחר. מה עשו? קראו רחוב גדול בשם "דגל ראובן", כשם ספר השו"ת של הרב. מעניין כמה מדרי רחוב זה יודעים היום על שמו של מי קרוי רחובם... הדוד מאיר, הדודה חיה וילדיהם קרובי המשפחה הקרובים ביותר, הן מהבחינה המשפחתית והן מהבחינה מאיר, אח אבי, ואשתו הדודה חיה. הם ־הגיאוגרפית, היו בני משפחת הדוד חיים גרו אמנם בפתח תקוה — אך בקצה השני של המושבה (כך קראנו לעיירתנו), בכפר גנים, בלב הפרדסים. היחסים בין משפחותינו לא היו הדוקים. הרקע לכך נעוץ כנראה באירועים טרום לידתי. עקב סקרנותי הצלחתי לדלות מידע סודי — בעיקר מפי אמי, אבי לא נטה לדבר על הקטע הזה בהיסטוריה. הדוד מאיר (כך קראנו לו) הגיע לארץ מספר שנים לפני הוריי, כרווק, ועבד בפתח תקוה כשרברב. אבי עבד בחוץ לארץ בבית חרושת לאריגים, כמפעיל נּול, ואילו בארץ לא נקלט בעבודות שונות שהתנסה בהן, והחליט לבסוף להיות שרברב,

ילדות בפתח תקוה של פעם 27 כאחיו. לאחר שנים מספר, החליטו שרברבי המושבה להתלכד לארגון, שבראשו עמד דודי מאיר. אבי החליט, מסיבות שאינן ידועות לי, לא להצטרף לארגון שאחיו עמד בראשו (או לפרוש ממנו, סליחה שאינני זוכר או יודע בדיוק...). זה היה הגורם ליחסים הקורקטיים בין המשפחות. לא היה "ברוגז" גלוי, השתתפנו בשמחות המשפחתיות, אך לא הרבינו בביקורים משפחתיים. מובן שגם מקום מגוריהם המרוחק, בין פרדסי כפר גנים, תרם לכך. בימים ההם, ואף שנים רבות אחרי כן, לא היתה תחבורה ציבורית בין חלקי המושבה. . בנם הבכור ראובן, 90־ דוד מאיר ורעייתו חיה נפטרו בסמיכות זמנים, בשנות ה , היה יהלומן. אחיו יוסק'ה, עסק בשרברבות, כאביו, גר בפתח תקוה 1928 יליד והיה מקורב מאוד למשפחת אחי אברהם. אסתרק'ה, הבת הצעירה, נישאה והיגרה לארה"ב זמן לא רב לאחר נישואיה. דודה חיה היתה אחות אביה של שולה, אותה הכרתי בתקופת "בני עקיבא". שולה נישאה לדָוד אילן, אחיהם של רפי אילן מעין צורים ויוסי אילן, חברנו לגרעין ז' מסעד. רפי אילן (וייקסלבוים) היה מדריכי ב"בני עקיבא" והשקיע בי שעות רבות בלימוד שחמט, ויוסי היה בן כיתתי. רק לאחר שנים רבות, כשגרנו בסעד, נודע לי על "הקשר המשפחתי" בינינו לבין שולה אילן. קשרי הידידות נשמרו גם עם בני הדור השני, נחֵם ושלומי אילן. אליקום־גצל וחיה גולומב וילדיהם .1924 גצל גולומב, עלה ארצה בגפו בתחילת ־בן דודו ורעו הקרוב של אבי, אליקום הוא הגיע לפני שבת הגדול תרפ"ד, כדי למצוא עבודה ומגורים למשפחתו. רעייתו חיה וחמשת ילדיהם הקטנים חצו את אירופה והגיעו ארצה כעשרה חדשים אחריו. הם השתכנו בירושלים, היו חסידי גור, וגצל אף היה מהמקורבים לרבי. בנוסף לעבודתו כקונדיטור, היה פעיל כיושב ראש חברה קדישא של החסידים. אבי ציין שגצל לא השתייך לשום מסגרת ציונית, הוא פשוט היה אוהב גדול של ארץ ישראל. במכתבו הראשון למשפחה בפולין כתב: כסף אין לי, אבל כבוד — יש! הם גרו ברחוב אור החיים בשכונת אחווה (הירושלמים מבטאים במלעיל), שכונה חרדית בגוש שכונת גאולה. ביתם היה מלא חסד ודלתו תמיד פתוחה לאורחים, לקרובים וגם לבודדים ולנדכאים. המוקדמות, בילינו 40־ בימי ילדותי, בשנות ה אמי ואני בביתם שבוע-שבועיים בשנה בתקופת אליקום־גצל גולומב, סבא של אילן תור ובן דודו של אבי שלמה

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=