אילת אסקוזידו - קשר סבתא

2

3 קשר סבתא מכתבים לסבתא קלרה אילת אסקוזידו

4 תודה רבה לבני משפחתי היקרים, ששיתפו אותי בזיכרונותיהם. תודה ליוליה גוליאק, על ממצאי התחקיר הגנאלוגי שלה ועל התמונות. עריכת לשון דפי בר אילן ניקוד גילת עירון עימוד אילת אסקוזידו עיבוד תמונות נטע אסקוזידו דיגיטציה נסים אסקוזידו דפוס גרפוס פרינט אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, להפיץ או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר ספר זה או חלקים או קטעים ממנו ללא אישור ברשות מפורשת בכתב מאילת אסקוזידו. © כל הזכויות שמורות לאילת אסקוזידו נדפס בישראל 0202 מצאתם טעויות או אי דיוקים? אנא כתבו לי — 250-0005242 Sipur4u.co.il ת “ ד 9190 מזכרת בתיה 24-1250104

5 40-999330 מדצמבר 2991 אני כותבת לך בראש, אלייך ועלייך. כותבת במחברות, על פתקים, צעטאלאך, ועורכת רשימות. בעצמך החזקת אוסף של פתקים עם מתכונים בכתבי יד שונים, לא רק שלך. רובם ככולם מנשים שעברית לא הייתה שפת אימן. המלצות מחברות ומתכונים ששודרו ברדיו. לרשימת המכולת ניצלת פיסות נייר מזדמנות – הנייר שעטף לפני כן סיגריות בתוך האריזה, גב עטיפה אדומה של שוקולד פרה, מעטפות חשבון החשמל – חבל לזרוק, אסור לבזבז. כנרת אומרת שהיית כותבת על פתקים גם דברים אחרים לגמרי, למשל תרגלת שיעורי בית, כשלמדת ערבית או אנגלית. לא קנית מחברת, אלא ניצלת שאריות נייר שליקטת מפה ומשם. אגב, נדמה לי שעקבת אחר תוכניות הטלוויזיה ללימוד ערבית, בסגנון "סלם ותעלם" בהנחיית שייקה אופיר. ולמיטב זכרוני אהבת לצפות בסרטים המצרי ים ששודרו מדי יום שישי. יכול להיות שלמדת קצת צרפתית? אהבת ללמוד, אהבת שפות, הן סקרנו אותך, טיילת בעולם דרכן. ולמדת – כדי שהראש לא יחליד. אוֹח, סבתא אהובה שלי, אני מדברת איתך ואין תשובה. הקו אלייך מעולם לא היה משובש, תמיד פתוח, ובי ום אחד נותק והשיחות איתך הפכו לחד־צדדיות. אנחנו בקשר מוזר שכזה, במעמד צד אחד, כבר שנ ים. סבתא, את מאמי נה שעברו שלושים שנה? בתוכי ממשיכות לבעבע הדאגות שלך, הציפיות, התפילות, האמונה, ההקשבה, ההתמדה, המסירות והאהבה הגדולה והמזינה.

6

7 044 מאה עברה מאז שנולדת בארץ רחוקה וקרה. חכמולוג אחד המציא פעם את אִמרת השפר הידועה "החיים הם מחלה סופנית". אצלך, סבתא, החיים היו מחלה דלקתית. תמיד היה בך משהו יוקד, איזה עצב מודלק, בעירה פנימית שכל הזמן רחשה בתוכך, ברמץ המעשן, ואף פעם לא שככה, לא באמת כבתה וגוועה. מין דלקת שורש. כאבי רפאים שקשורים אולי לילדות, למשפחה, לחיים המוקדמים שלך, לקריירה שהחמצת. אֶת הסבתא שגידלה אותי, אֶת האישה שהשפיעה על מי שאני, זו שהכרתי היטב – לא הכרתי. דווקא עלייך אין לי כמעט אף פרט מעברך. ההיסטוריה האישית שלך נעלמת מעיניי. באיזו משפחה גדלת? מה עבר עלייך בילדותך? למה בחרת ללמוד רפואה? אני מנסה ללקט לפחות עובדות יבשות, כמו שנת לידה, שנות פטירת ההורים. ויכול להיות שהפרטים שאני מסתמכת עליהם כלל לא מדויקים ואולי אפילו מוטעים, אולם לא נוכל לברר ולהוכיח אם כך היה או אחרת. רסיסים, אבק מידע, זה כל מה שהותרת לנו, סבתא. אבל יש לי מידע מהימן שמבוסס על החיים במחיצתך, ולפחות אותו עליי למסור הלאה. אני לא אובייקטיבית, אם להיות כנה. אני הנכדה, והסבתא היא פעמים רבות פיה טובה. מה יש בסָבוֹת ("סבתות") שפורט על המיתר הרגיש הזה בלב? למה לסבתא שמור אצלנו מקום מיוחד? את היית בשבילי סבתא פייתית מאוד. התפקיד שמילאת בחיי צובע את דמותך בעיניי כמי שלנצח אראה בה דמות אוהבת ללא תנאי, ללא גבול, מי שעיצבה אותי, מי שנתנה לי רוח גבית בכל מצב. סבתא יפה שלי, בהיענות שלך אליי הענקת לי את הדמות האימהית שנזקקתי לה כדי לצמוח ולגדול, כדי לאהוב את עצמי, להבין את עצמי ולהתמודד עם העולם. יש לך חלק במי שאני כיום, ואני רוצה לומר לך תודה על כך. יש הרבה על מה להודות לך, הרשימה ארוכה.

8 הנה, אני פותחת סוף־סוף קובץ חדש במחשב, ומעלה אליו את המכתבים שלי אלייך, אוספת אליו את קטעי היומן שכתבתי עד כה ואת המחשבות שאני ממשיכה להשיח לך. לא תזמנתי את הרגע שאאגוד בו את צדפי געגועיי. אני מתחילה בלי לדעת לאן הכתיבה תוביל – לספר זיכרון? למֵמוּאָר? למכתב געגועים אחד ארוך שנמשך שלושים שנה? החלטתי להתחיל ולראות מה יתפתח. קשר סבתא הוא מהקשרים הפשוטים ביותר. מעניין אם שמו ניתן לו כיוון שהסָבוֹת הן אלה שמלמדות את נכדיהן ונכדותיהן לקשור שרוכים בנעליים. זכור לי, סבתא, שנתת לנו חבלים להתאמן עליהם. כנרת זוכרת שלימדת אותה לקשור את שרוכי הנעליים ולקרוא שעון. ואולי הקשר נקרא כך משום שהקשר עם סבתא הוא מהפשוטים והבסיסיים ביותר לעומת קשרים אחרים במשפחה. אין בו תסבוכות של תחרות והשוואה כמו שיש לפעמים בין אחאים. הוא לא קשר מתוח וצפוף ואין בו ציפיות מוגזמות, לחץ וחסות יתר, כמו שיש לפעמים בקשר ההדוק בין ילד להוריו. פער הגיל, העובדה שדור שלם חוצץ בין סבתא לנכדה, מיטיב עם היחסים. בדרך כלל לא מתראים בכל יום, מתגעגעים. זה קשר ללא התניות, ללא חידות הקשורות לאהבה, הכול פתור מראש וברור.

9 סבתא יקרה שלי, סבתא אהובה, הלכת בפתאומיות. לא חשבתי שתעזבי אותנו מהר כל כך. אני הנכדה הבכורה שלך והייתי רק בת עשרים ושתיים בלכתך. חיינו המשותפים היו קצרים מדי, לפחות עבורי. אבל אולי מבחינתך מוטב היה סוף קצר וחד על פני סופים אחרים. אני חושבת שחיית חיים מלאים והלכת לפני דעיכה שיש בה השפלה. סבא עוד המשיך אחרייך עד גיל שמונים ואחת, ואז התעייף ושמט את האחיזה בחיים. נדמה שאת התעייפת זמן רב לפניו. בני משפחה שונים זוכרים אותך בכל מיני דרכים ובמילים שונות: בתך זהבה, אימי – "המשפחה הייתה מרכז חייה." בנך יהושע – "אחרי המלחמה הרבה אנשים לא דיברו." בנך אבישי – "היה לה קשה לשים את העבר מאחור ולספר." אחיינייך חיים ומשה – "אצילית, עדינה ומופנמת. הקרינה המון שקט". חתנך אהוד, אבי – "עוצמת המסירות שלה כלפי בתה הייתה עצומה." נכדתך כנרת – "היא דאגה לי מאוד, כל הזמן. אהבה אותי." נכדתך מרים – "תמיד היה לה משהו לעשות ולהכין." ונכדך יאיר־טוביה – "סבתא לימדה אותי אנגלית ומתמטיקה, זה נשאר איתי." בת דודה שלי סיפרה לי שהיא זוכרת אותך מרוחקת וביקורתית, מתנשאת אולי, קרה או אדישה. בת דודה אחרת אמרה שהיא זוכרת אותך חמה ולבבית, שסבא ואת אירחתם אותה ואת המשפחה שלה כמה פעמים, תמיד בנועם ובמאור פנים. אנחנו, נכדייך, זוכרים את המבט בעיניים. את הסבתאות המחבקת. עבורי היית אישה חמה במהותך. גם אם בתוך תוכך שכנה אישה חסרת שלווה וחלשה, עלינו השרית רוגע וביטחון.

01 הַהַחְמָצָה הַגְדוֹלָה שֶלּא זָכִיתִי לְקַבֵל מִמֵךְ אֶת סִפּוּר מִשְפַּחְתֵךְ וְיַלְדוּתֵךְ דּוֹקֶרֶת תָמִיד כְפֶצַע שֶלּא יַגְלִיד. סָבְתָא, הַאִם הָיְתָה לָךְ סָבְתָא? כְלוֹמַר, הִכַרְתְ אֶת הַסָבוֹת שֶלָךְ? לָמָה לּא סִפַּרְתְ לִי? הִשְאַרְתְ תַצְלוּם קָרוּעַ תַסְרִיט קָטוּעַ הֲמוֹן שְאֵלוֹת מְנַקְרוֹת בִי. הַגַעֲגוּעַ קָבוּעַ כְקַעֲקוּעַ עַל הַלֵב.

00 לא ידעתי לשאול, לא התעניינתי מספיק בילדותך. איזו תסרוקת הייתה לך? באיזו קומה גרת? הלכת לגן ילדים? האם הייתה לך אימא מחבקת ורכה? הכרת את הסבים שלך? ואם כן, איך קראת לסבתא שלך? בובע? בבושקה? אני מצטערת שאין לי מושג מי היו בני המשפחה שלך. לא דיברת עם אף אחד מאיתנו, החיים כיום, על משפחתך, משפחת גולק. לא סיפרת מאום על ילדותך. רק את יפים, אחיך הבכור ששירת כקצין בצבא הרוסי, הזכרת. ומה כבר אמרת עליו? כמעט כלום. לנה, החברה שהכירה אותך בחיים שלפני החורבן, סיפרה שאחרי המלחמה השתנית, שנעשית שקטה יותר, שדיברת אחרת, לאט יותר. היא הכירה את אחיך, אבל את לא רצית לדבר עליו, סירבת. לא סיפרת דבר על המלחמה, על הבולען שבחייך. גם איתה לא דיברת על מה שעבר עלייך, על מה שהעיק עלייך, שהכביד על ליבך. הייתי מופתעת מאוד כשהבנתי בעצמי, רק לאחרונה, שיפים היה מבוגר ממך בעשר או בשתים־עשרה שנים. כשהיית ילדה כבר עזב את הבית. בדמיוני היה הסיפור שונה. אחרי שרוסיה פתחה שעריה ואפשרה עלייה לישראל בשנות ה־ 07 של המאה ה־ 17 , סבא ניסה לברר מה עלה בגורל משפחתך ולהפעיל קשרים וחברים במטרה לאתר את שארי הבשר שלך, ובראש ובראשונה את אחיך. אבל את התנגדת לחיפושים ובמשך כל השנים דחית את ההצעות לחפש אותו. ידעת היטב שיפים ומשפחתו עלולים להיפגע אם ייוודע שיש לו קרובים בישראל. בשנות ה־ 97 שיתפת פעולה עם החיפושים, אפילו הכתבת לי נוסח מכתב שתרגמנו לאנגלית. שלחנו, שאלנו, ביררנו, ושום מענה לא הגיע. הלכת מבלי לדעת מי נשאר. כיום אנחנו כבר יודעים. רצית מאוד לדעת ולא זכית לזה. אז אפשר לומר שהסיפור הוא על אישה שמחקה לחלוטין את עברה? שנתלשה משורשיה ונותרה רק היא לבדה בעולם הגדול, ללא משפחה? שצאצאיה לא יודעים דבר וחצי דבר על ילדותה, על נעוריה? התשובה המתבקשת קשה מנשוא.

02 הסיפור דרמטי מדי, סבתא? אבל לא המצאתי דבר. ומה תגידי על הטלטלה שעברנו באוקטובר 1717 ? בעיצומה של מגפה עולמית, הגל ששטף אותנו היה גדול מדי מכדי לגנוז אותו בפתקים במגירה, וכתבתי עליו בפייסבוק. במכתב שהכתבת לי ותרגמתי לאנגלית טמונים כמה פרטים שבזמנו לא שמנו אליהם לב במידה הראויה. 0.2.9112

03 עמוד הפייסבוק שלי, 02.04.2424 מבין כל שיחות הזום, זו שנערכה אמש הייתה היסטורית ובלתי נשכחת עבורנו. פרק האיחוד בסדרת "אבודים" הפרטית שלנו, עם עונות רבות מספור, רבות מדי, מאז .2991 אימא, שתי אחיותיי ואני, כל אחת מאיתנו נשקפת ממשבצת אחרת במסך המחולק – במטולה, ברמת השרון ובמזכרת בתיה. מולנו מצטרפת בריצוד קובייה שחורה ועליה כיתוב באותיות קיריליות לבנות. לולא ידעתי ששמה ילנה לא הייתי יודעת לפענח את השם הרוסי. אנחנו ממתינות בלב רועד. האם תושלם החתיכה החסרה בפאזל, זו שאנחנו מחפשים כבר זמן רב כל כך? סבתא שלי קלרה נפרדה מאחיה יפים לאחר סיום המלחמה, בשנת ,2991 בסברדלובסק. יפים היה נשוי ואב לבת, גליה, והוא שירת כקצין בצבא הרוסי. קלרה בת העשרים ושתיים נישאה לפנחס שרצה לעלות לארץ ישראל. סבא שלי איבד את כל משפחתו, ובשלב ההוא בחייו סימן לעצמו יעד ברור, אחד ויחיד – ישראל. את במרכז התמונה וסבא משמאל, עם חברים בצ'יליאבינסק, 05.5.9105

04 כל עוד חצץ בינינו מסך הברזל חששה סבתא לנסות לחדש קשר, שמא יאונה רע ליפים ולמשפחתו, אבל בעלייה של שנות ה־ 07 מרוסיה, התחדשה התקווה להתחקות אחר עקבות המשפחה. הוריה של סבתא נרצחו בוויניצה בשואה. בני המשפחה שלה, שאיתרו אותה והופיעו בחייה במהלך שנות ה־ 17 , היו ילדיהם של בני הדודים שלה שהיגרו לארצות הברית. מדי שנה לקראת החגים, נחתו בתיבת הדואר "שנות טובות" באנגלית. פעם או פעמיים במהלך חייה באו הקרובים לבקר, ואז יכלה סבתא שלנו לחבק קרוב משפחה, בשר ודם. היא עצמה לא רצתה לטוס למרחקים. שנות ה־ 07 חלפו ואיש לא בא, איש לא חיפש את סבתא. נעשו כמה ניסיונות להפעיל קשרים בעזרת אנשי עסקים, למצוא קצה חוט שיוביל ליפים. כל הניסיונות העלו חרס. בעלייה של שנות ה־ 97 מברית המועצות לשעבר, ציפינו שמתוך מיליון עולים יהיה לפחות בן משפחה אחד שידפוק בדלת. קיווינו שנזכה גם אנחנו לחבק קרוב מוחשי. פיזרנו רמזים, וכלום. שקט מוחלט. סבתא נפטרה בסוף .2991 בשנת 1779 נרשמתי לאתר האולטימטיבי לחיפוש קרובים כיום, ג'וּאישג'ן. אייתי את שם המשפחה של סבתא בכל הצורות האפשריות והשארתי את הפרטים שלי. בזכות העקבות הללו, בשנת 1729 פנה אליי בן דוד מדור שלישי שהיגר עם משפחתו מרוסיה לארצות הברית, אבל גם הוא לא ידע להוביל אותנו למשפחה של יפים. בשנת 1720 הוספתי למאגר ב"יד ושם" את דפי העד להנצחת הוריה של סבתי, נפתלי וגולדה. ציינתי שילדיהם יפים וקלרה שרדו, אבל נפרדו כשקלרה עלתה לישראל. חתמתי עליהם בשם אימי, נכדתם. היום נודע לנו שאחיך יפים נשאר בברית המועצות. ושאחרי גליה (גלינה) נולד לו בן, אלכסנדר. והתברר גם שיפים, גלינה ואלכסנדר אינם עוד בין החיים. ובחזרה לשיחת הזום – ילנה מצטרפת לשיחה מיקנעם. פניה העדינות, היפות, מתגלות על המסך. מה היא חושבת כשהיא רואה אותנו? האם היא מבחינה בהתלהבות שלנו?

05 לאחר שתי דקות של שיחה בעברית מהוססת, מתברר לנו שהיא־היא הבת של גליה־גלינה. עוד מתברר שהיא עלתה לישראל לפני שלוש שנים ושאין לה שום קרובים בארץ, ככל הידוע לה. בזמן שהיינו טרודים בשאלת החיפושים המתמשכים אחר צאצאיו של יפים, ילנה לא חשבה לחפש אותנו, משום שלא ידעה דבר על קיומנו. אנחנו משתדלות לגלות איפוק. לי אישית מתחשק לקום ולקפוץ משמחה, להשתולל. אבל אני מדביקה את עצמי לכיסא ומסבירה לה שחידה ארוכת שנים באה ברגע זה אל פתרונה. אני מציגה את עצמנו ואת הקשר בינינו לבינה. זה לא קשה. אימא שלי ואימא שלה בנות דוד, סבא שלה וסבתא שלי היו אחים. יוליה, בתו של אלכסנדר, מצטרפת לשיחת הזום שלנו. יוליה ואימה משוחחות איתנו מיקטרינבורג שברוסיה (אצלם בהרי אורל שמונה מעלות צלזיוס, אצלנו עשרים וארבע, והלב גועש). האיחוד מתרחש בזכות יוליה, והיא מחייכת בהתרגשות. יש בי דחף עז לחבק אותה. לפני שנתיים התעורר בה רצון לחשוף את שורשי המשפחה, ובעקבותיו היא חקרה, אספה מידע, ולאחרונה אף מצאה את פרטיה של אימי ביד ושם. היא התקשרה אליה, והנה כולנו יחד על מסך אחד. הנכדות של יפים, הבת של קלרה ונכדותיה. אני מראה להן את התמונה של סבא שלהן, היחידה שברשותנו וששילבנו בספר המשפחתי. זו אותה תמונה שיוליה הראתה לאימא שלי בבוקר, בווטסאפ. אם למישהו מאיתנו היה עד כה ספק – הוא התפוגג באחת. ב־ 22 באוקטובר 1717 נפתרה התעלומה. נדברנו לשמור על קשר בדוא"ל ובזום. לו האריכה סבתי קלרה חיים, היא הייתה כיום בת תשעים ושבע. משאלתה למצוא את החוליה החסרה, לגלות את הנצר לבית גולק שנותר בהרי אורל – התגשמה.

06 יפים נתנוביץ' גוליאק עם ילדיו גלינה ואלכסנדר גלינה ובובתה, 9105 יושבים: יפים, ילנה, אדוארד, גיטליה. עומדים: אלכסנדר ואולגה גוליאק , גלינה ועמנואל גולדינסקי

07 סבתא, במשך כל ימי חייך בישראל חיכית וקיווית לשמוע דבר מה מהמשפחה מרוסיה. ולא זכית לכך. אימא מספרת איך רק בסוף שנות ה־ 17 פגשת קרובי משפחה: ב־ 9104 חיפש חיים הקר, בן דוד של אבא שלי מאמריקה, קרובי משפחה מצד אימא שלי בארצות הברית. הקהילות היהודיות בניו יורק נקראו על שם העיירות שהיהודים הגיעו מהן, וכל קהילה הפעילה בית כנסת ומוסדות אחרים, שדרכם נפגשו בני אותה עיר מאירופה, או צאצאיהם, וכך שמרו על קשר. חיים פנה לקהילת ויניצה בברוקלין, חיפש נצר למשפחת גולק ומצא את ברני גולק, בן דוד של אימא שלי. ברגע שנודע לברני שיש לו קרובה בישראל – הוא קנה מייד שני כרטיסי טיסה, לו ולמדלן אשתו, והם באו מניו יורק לפגוש את אימא שלי. אני זוכרת את הדמי ו ן בי ן ברני לאימא שלי , שניהם היו נמוכים, קטנים, שחרחרים; וכמוה, גם ברני היה איש טוב לב במידה יוצאת דופן. הם התראו רק פעם אחת, כי ברני נפטר כעבור זמן קצר. לימים באו לבקר גם שתיים מהאחייניות של ברני: מימי, הבת של לוטי, ואווה, הבת של ציפורה. אימא שלי והן נפגשו לראשונה בחייהן. אני לא יודעת אם בצעירותה היא פגשה אי פעם את הדוד שלה יצחק, את אשתו וֶלָה ואת ילדיהם ברני, לוטי וציפורה. כשברני ומדלן הופיעו בביתנו, בחורף, הם הזמינו אותי לבקר אצלם בקיץ והפקידו בידיי מכתב הזמנה. המכתב שימש כמו ויזה לארצות הברית, ובזכותו יכולתי לרכוש כרטיס טיסה. התכוננתי לנסוע אליהם לחודשיים באותו קיץ של שנת 9104 . רציתי לפגוש את המשפחה. ואכן טסתי, אבל את ברני כבר לא זכיתי לפגוש שוב. מדלן אירחה אותי בביתם. הם היו חשוכי ילדים. גם קרוביי האחרים אירחו אותי ברוחב לב, טיילו איתי והנעימו את זמני. אימא שלי לא נסעה לאמריקה, היא לא רצתה לנסוע לשום מקום. רק חיכתה לאות חיים מרוסיה.

08 בניתי את אילן היוחסין המשפחתי על פי מידע שמסרת לי, שנה או שנתיים לפני מותך. היית מוכרחה למסור לי את הפרטים על משפחתך, כי אלה היו שיעורי הבית שלי באחד הקורסים לתואר הראשון. מצד אביך, נפתלי בן חיה וזאב גולק, היו לך שלושה דודים: ראובן, אפרים ויצחק. הדוד יצחק התגורר בברלין ונפטר מהתקף לב בגיל צעיר, חמישים וארבע. את בנו ברני ואת נכדותיו פגשת, והם אמריקאים. לאימך, גולדה בת נסיה ודויד ברונס, הייתה אחות בשם רבקה, שנישאה לאיציק מהעיירה יאנוב. הם ושלושת ילדיהם נספו בשואה. על כל השאר – לא ידוע לי. עם אווה וינר מימין לשמאל: ברני גולק, פנחס, מדלן וקלרה, 9104 עם ברני

09 3.04.0304 כמוך, גם יפים נפטר בגיל שבעים. בסוף מאי 1712 שלחה לי יוליה, נכדתו, קורות חיים ברוסית מתיקו האישי שמצאה בארכיון ויניצה. מתברר שבשנת 2997 הוא רצה להתקבל כחבר ל־ CPSU , המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. וכך פתח את דבריו גוליאק יפים נתנוביץ' ( Golyak Efim Natanovich ) בן העשרים ותשע: נולדתי בוויניצה באוקטובר 9199 . עד 9190 הייתה לאבי מכבסה בעבודת יד, ואז הוא גויס לצבא המלכותי. לשם גולק צליל יהודי, לכן יפים ובני המשפחה שינו אותו מעט וקראו לעצמם גוליאק, כדי לשוות לשם צליל רוסי. כך הסבירה לנו יוליה. מתברר שסבא רבא נפתלי היה עצמאי, בעל סדנה או בית מלאכה קטן. אני מניחה שהעסיק כובסות־פועלות וסיפק שירותי כביסה ואולי גם גיהוץ, למי שידו משגת. כשגויס לצבא האדום, נסגר העסק או נמכר. שאלות מעניינות רבות נותרו פתוחות – אם הגיוס נכפה עליו, באיזה תפקיד שירת ולמשך כמה זמן; כי אחרי המהפכה הבולשביקית ב־ 2920 , במשך שלוש שנים נכבשה ויניצה בידי צבאות וכוחות מזוינים שונים: האוסטרו־הונגרים, הגרמנים, הלאומנים האוקראינים, הלבנים, הפולנים. ב־ 2917 שבה לידי הסובייטים. בתיאורו יפים מדגיש את גיוסו של אביו, כעדות לדרך שסלל לו. והוא ממשיך: לאחר המהפכה עבד אבי שנים מספר במוסדות סובייטיים ונפטר בשנת .9100 סבתא, מה עשה אביך בשנותיו האחרונות במוסדות הסובייטיים? וממה נפטר? מי ידע? יכול מאוד להיות שבעצמך לא ידעת. אחיך יפים היה בן חמש־עשרה כשאביכם הלך לעולמו והותיר אתכם יתומים. התייתמת בגיל צעיר מאוד, שלוש או חמש. אולי לא זכרת כלל את אביך, ואולי זכרת את שרידי צילו של איש שנלקח בגיל כה צעיר. אני מעריכה שהיה כבן ארבעים, או בשנות הארבעים המוקדמות לחייו.

21 לפני המהפכה הייתה אימא עקרת בית. בשנת 9100 עסקה במסחר, היה לה דוכן בו מכרה עבודות יד במשך שישה חודשים. אחרי מות אבי עבדה אימי כתופרת, ואז הייתה תלויה בי. עברו בדיוק מאה שנים מאז הניסיון של אימך לעסוק במסחר, ניסיון שאולי נקטע כשהרתה אותך או כשילדה אותך. אחר כך עבדה קצת כפועלת במפעל וכתופרת. ודאי ממנה למדת לתפור. אחד מקרובי משפחתי בחוץ לארץ היה דוד שעזב לגרמניה בשנת .9120 למשפחתי ולי לא היה קשר איתו. על פי סיפוריהם של מקורבים, בשנת 9124 הודח הבן של הדוד על ידי ה־ NKVD . דודי נפטר בגרמניה בסביבות שנת .9122 כנראה שיפים התכוון לדוד יצחק גולק ולבנו ברנרד (ברני). מעניין למה הכוונה ב"הודח". בשנת 9100 סיימתי את לימודיי בבית הספר לעבודה בוויניצה. באותה שנה נכנסתי לבית הספר (המכללה) הטכני לשיקום ובנייה בוויניצה, וסיימתי את לימודיי בשנת .9129 לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר הטכני, עבדתי מאפריל 9129 עד מרץ 9122 בעיר ארטמובסק באוקרמיוטרסט כמהנדס הידראוליקה. מיוני 9122 ועד נובמבר 9122 עבדתי בטיאז'פרום האזורי ויניצה כעוזר מנכ"ל בנייה. מנובמבר 9122 עד אוקטובר 9125 שירתי בצבא האדום בז'יטומיר, בשנה הראשונה כצוער, ובשנה השנייה כמפקד זוטר. מנובמבר 9125 עד פברואר 9120 עבדתי בפישצ'טרסט האזורי ויניצה כטכנאי בנייה. עד יוני 9120 עבדתי בתעשיית המזון האזורית בוויניצה בכובע של הנדסאי בניין, ומיוני 9120 עד ספטמבר 9121 עבדתי שם כמהנדס בניין. בספטמבר 9121 גויסתי לצבא האדום להכשרה ארוכה כמפקד ביניים, שם אני נמצא עד היום, במחנה האימונים. השתתפתי בקרבות לשחרור מערב אוקראינה מעול האדונים הפולנים. נשוי משנת 9120 לגיטליה בנימוביץ.

20 אני תוהה אם יש בוויניצה בית עלמין יהודי מלפני המלחמה, או ששִטחו אותו ובנו עליו שכונה. מחפשת באינטרנט ומוצאת תמונות באתר ESJF , מיזם למיפוי ולשימור בתי קברות יהודיים באירופה. נראה שבית העלמין היהודי בוויניצה הושמד. משום מה האתר מציין שבית העלמין אינו הרוס, אבל בתמונות נראה שדה מוקף בתים, שפזורות בו מצבות במערומים אקראיים. עשביית בר גבוהה, עצים ושיחים מסתירים את האבנים הישנות, השבורות, המרוסקות, המגובבות. המקום נמצא מאחורי גן ילדים, לא רחוק מהנהר. על פי המפה שבה מסומן בית העלמין המקורי, על חלק גדול משטחו נבנו בתים ונסללו כבישים. השדה המצולם הוא רק זנבו של בית העלמין המקורי. מוניה, יפים נתנוביץ' גוליאק, התאריכים משוערים 9122 9100 9100

22 יפים גוליאק ואשתו גיטליה, 9120 כתב היד של יפים, 9102

23 יפים גולק ויניציה, 9101 קלרה גולק ויניציה, 9121

24 סברדלובסק, 02.5.0959 חיפה, 0952

25 האזכרה השנתית "הרשמית" לסבא ולך מתחילה בבית העלמין . את הלכת מאיתנו בדצמבר וסבא בפברואר, לכן פעם בשנה, ביום חורפי, אנחנו עולים לקברכם הצופה לחוף הכרמל שאהבתם. ברוב האזכרות נוכחים נציגים משלושה דורות. אגב, יש לך 11 צאצאים נכון לפברואר .1711 הטקסט הרגיל, אותיות נשמה, קדיש, אל מלא רחמים. באין קברים וזמנים לפטירת בני משפחותיכם שנרצחו בשואה, זו בעצם גם אזכרה להוריכם ולאֶחיו של סבא. אבא תמיד אומר שהוא מתרגש שבאנו כולנו, ושהנוכחות שלנו מבטאת את הקשר העמוק, ומוכיחה עד כמה שניכם השקעתם בנו, אהבתם אותנו ודאגתם לנו. ביציאה מבית העלמין ובכניסה לאחת המסעדות הסמוכות מתחיל הטקס שלדעתי הייתם מתחברים אליו יותר ממלמולי תפילה – טקס האוכל. במילה "ארוחה" או אפילו "סעודה" אין די כדי לבטא את שיעורו, את משמעותו העמוקה של טקס האוכל ואת קדושתו בביתכם, סבתא. הארוחה הייתה על תקן תפילה או זבח, והמטבח – דביר הבית . הטקס התחיל בתכנון, המשיך בהכנות, זה הייתה שיאו, אך לא סיומו. ארבעה מתוך שמונת הנכדים שלך באזכרה, 0202

26 באזכרה אנחנו קוראים לפעמים דברים שכתבנו לכם או עליכם, אבל חשוב מכול – אנחנו אוכלים יחד ונהנים, משחזרים חלקים מהחוויה המקודשת לכם. לזכרכם. הארוחה מתובלת בגעגוע עז לנוכחותכם בינינו. אותו תבלין נשזר אולי גם בחוויה שלכם, שנלוותה לסעודות איתנו – געגוע עז למשפחות המוצא שלכם, בשעה שנהניתם מחברתנו. בתכנון הזמן שלך ושל סבא הארוחות שימשו אבני דרך. השעון מנה את שעות הרעב ואת דקות השובע. למעשה, כבר לקראת סיומה של ארוחת הצהריים עלתה לשולחן השאלה: אז מה תרצו לארוחת הערב? וחוזר חלילה. 2409 שישים ושמונה שנים אחרי המלחמה (מתוכן עשרים שאת כבר לא איתנו כאן ושלוש־עשרה שגם סבא איננו), אני מוצאת את עצמי יושבת מול תזונאית בקופת הבריאים. אנחנו בוחנות את סדר היום של ילד בן שמונה וחצי, הבן שלי. היא עוברת איתי על התזונה היומית שלו, שעה־שעה, בודקת אם תגברתי בקלוריות, ומחזירה את השמנת שהורדתי מהתפריט. מהתפריט שלכם. ליד השולחן הקטן, מצופה הפורמייקה, במטבח

27 אוכל מזכיר, מחבר, מרגש, מנחם, מעורר געגוע ומזקק את הקשר בדרך שמילים לא יוכלו לעשות לעולם . ברחת מאוקראינה בגיל צעיר. הבאת את הבישולים מהבית, מאימא שלך? למשל געפילטע פיש, שהיה באמת דג ממולא בדג, או כבד קצוץ עם ביצה קשה, ורגל קרושה (חולודץ) – מנה מוזרה עם שם עוד יותר מוזר, שאולי התפתחה כשיטת בישול לימי מחסור, כשנאלצו להפוך מים לאוכל. נדמה לי שפעם אהבתי רגל קרושה לרגע, לא נגעלתי, נמנעתי מלחשוב על מרכיבי המנה. די היה לי בכך שהידיים שלך, סבתא, בישלו את המנה, ובלענו אותה בלי ללעוס, עם לימון וישר לגרון. איך ידעת להכין מאפים מתוקים כה מדויקים? ואת קציצות העוף המטוגנות שלך שהיו נימוחות בפה? הדגים המבושלים ברוטב, הקורקבנים והלשון – אני לא בטוחה שלמדת את המתכונים הללו בוויניצה. שם ודאי בישלתן אוכל פשוט ובסיסי, כמו תפוחי אדמה מבושלים במים ומעוכים לכדי מחית. סבא אהב לאכול פירה ולידו עוף מהמרק, "מכובס", כמו שקראו לזה כאן בביטול, בזלזול, במיאוס. אבישי, כמו רבים מבני דורו, לא אהב את המנות האפורות האלה. הדור שלו נרתע, בא בטענות, דרש אוכל ישראלי ולא גלותי ועתיק, דחק בהורים שיתקדמו, שיהיו מודרניים. אבישי מזכיר גם סלט ויניגרט ומסביר שמדובר בסלט רוסי העשוי מסלק, תפוחי אדמה, שמיר קצוץ וכף מיונז. אני נזכרת בשיחת הטלפון שלנו, סבתא. עמדתי במרתף של מעונות הסטודנטים בגבעה הצרפתית, ליד הטלפון הציבורי, והכתבת לי מתכון לעוף מבושל. רק אז הבנתי שהנוזלים שהעוף מתבשל בתוכם, מקורם אינו במי ברז. שוב ושוב היית צריכה להדגיש שרק מתבלים, שמוסיפים תפוחי אדמה, וזהו. הבטחת לי שהסיר והאש יעשו את פעולתם. מרים מעלה את זכר המלפפונים שסבא החמיץ, קטנים ודחוסים בצנצנת זכוכית גדולה עם שיני שום; ואת הקציצות שבישלת, כדורים קטנים ומדויקים ברוטב עגבניות סמיך ומבעבע. האם הכנת אותן מעוף טחון? אולי מהודו? כנרת העלתה השערה שערבבת בהן גם בקר טחון.

28 יהושע טוען שהכנת בעצמך נקניקיות, שניקית את מעי העוף ומילאת אותו. אני תוהה אם מה שהוא זוכר זה הקישקע שהוטמן בלב החמין. לדבריו קשה לסחוב דג חי ומפרפר בסל, מהחנות עד הבית. וסחבת. בראשי צרוב זכר ידך האוחזת בכלי קהה ולבן ובתנועה אחת מנחיתה אותו על ראש הדג ללא כל רגשות אשם, לפני שהוצאת לו את ה"בפנוכו" ופילטת בקפדנות. מרים מספרת שהיית באה אלינו לקראת ליל הסדר לעזור בהכנות לחג, ושבאמבטיה בקומה הראשונה חיכה לך קרפיון. סביר להניח שנלכד ברשת בבריכות הדגים של קיבוץ דן. היא מוסיפה שהיית יוצאת החוצה לחצר האחורית לנקות אותו, כדי שלא יסריח את כל הבית. אני זוכרת שבחיפה היית מנקה את הדג במטבח. מתברר שלכל אחת בתורה הסברת על כיס המרה של הדג, שאם הוא מתפוצץ, הדג נעשה מר ולא אכיל. אבל בידיים שלך שום דבר לא התפוצץ. היית כירורגית, מדויקת, ותמיד התענגנו על הגפילטע שלך בליל הסדר. אהבתי מאוד את האטריות שהכנת למרק של פסח. כילדה הוקסמתי מהן וביקשתי ללמוד איך את בוראת אותן. להפתעתי הרבה הכנת מעין בלילה דלילה, יצקת אותה למחבת והזזת אותה לכל הכיוונים כדי לשטח אותה. תהיתי איך מחביתה יוצאות אטריות, ואת הורית לי להיאזר בסבלנות. ברגע המדויק הפכת את החביתית ולשניות אחדות הנחת ללהבה לשזוף את צידה האחר. די מהר נערמה בצלחת גבעה נאה של חביתיות. אז לקחת כמה מהן, גלגלת אותן יחד לרולדה מרובת שכבות ובסכין חדה פרסת אותן במרחקים שווים של חמישה מילימטרים. הקסם התרחש לנגד עיניי המשתאות. אני זוכרת את החציל שצלית על להבת הכיריים והפשטת מקליפתו החרוכה. אחרי שהגיר נוזליו המרים, היית קוצצת ־מרסקת את בשרו הרך בסכין גדולה ומהירה. חצילים פרוסים לקראת טיגון הנחת אצלנו במטולה על אדן החלון, והשמש גרמה להם להזיע. והיו עלי הכרוב הממולאים ועלי גפן מגולגלים. כשבאת אלינו בחודשי האביב, שלחת אותנו לקטוף עלים טריים מהגפן המפוארת שהשתרגה על סככת המכונית. וואו, כמה עבודה! ואת מעולם לא קישרת בין עייפותך לעבודה המפרכת הכרוכה בלהאכיל אותנו. לא הלנת ולא הצטערת שעמדת עבורנו יום שלם על הרגליים. ראית אותנו נהנים, שמחים, ולא ציפית לתמורה גדולה.

29 כיום לא הייתי יכולה לגעת במרבית המטעמים שהוצאת תחת ידייך. אבל אני בטוחה שגם לצמחונית רגישה לגלוטן כמוני היית מוצאת מה להכין, ושזה היה יוצא משובח. אני מסכימה עם כנרת כשהיא אומרת שהכנת אוכל בהרבה מאוד תשומת לב. נכון, לא מיהרת, לא עשית עוד דברים בו־זמנית, והגיוני שזו הסיבה שהוא היה טעים כל כך. אולי המיינדפולנס הזה הוא תבלין האהבה. הקפדת על כל שלבי ההכנה לפי סדרם ונתת לתהליכים הכימיים לפעול את פעולתם. לא חיפשת קיצורי דרך להכנת בצק שמרים או לכל מאכל אחר. אפילו מרק ירקות פשוט זכה לטיפול סבלני, גיררת ירקות בפומפייה, או קצצת דק־דק, קטן־קטן. כשאני נזכרת במרק שלך, אני מבינה שהמרק שלי הוא סתם ירקות חתוכים שנזרקים לסיר מים. כל דבר שבישלת או אפית יצא יפה. מושלם. עוגות, עוגיות, הרוגלעך שלך עמדו בתבנית מדויקים, באותו הגודל, כמו חיילים. טיגנת לביבות מלבבות כל כך וסופגניות נהדרות. "כשאוכלים, מרגישים את ההשקעה," כך כנרת טוענת, ומוסיפה ששטרודל תפוחים כמו שלך קשה למצוא. היא ביקרה בבתי קפה מפנקים ובמסעדות יוקרה רבות כל כך בעולם. גם אם אחיה עד גיל מאה, לא אספיק לבקר בכולן, ולכן אני סומכת על המילה שלה. מחומרי הגלם הפשוטים ביותר הצלחת להכין מנות טעימות להפליא. כמה תבלינים היו לך, סבתא? אני חושבת שלא המון. ולא נעזרת בסרטוני הדגמה ב"יוטיוב", לא שלפת בשניות מתכונים מהאינטרנט. נראה ששמרת בפתקים מתכונים שנוסו בהצלחה, ואילו באצבעותייך שמרת את המתכונים המוצלחים ביותר.

31 אבא אמר שהיה בטוח שתאריכי ימים, כי היית אישה חזקה מאוד. זה הרושם שהשארת עליו. הוא חשב שבזקנתכם יציע לך ולסבא לבוא לגור במטולה, ברחוב הגורן. גם אני חשבתי שאת חזקה. אבל בפנים, בתוכך, היית עדינה, רכה ושברירית. משהו כרסם בך. הַחֶבֶל הַמְהֻדָּק־הַמֻלְחָם מִתְרוֹפֵף וְנִפְרָם חוּטִים־חוּטִים נֶחְשָפִים וְכָל פְּתִיל לְעַצְמוֹ מְרַחֵף מְיֻתָם נִזְרָק לְכָל רוּחַ מִסְתַבֵךְ בֵין שִיחִים מִתְגַלְגֵל בַשְבִילִים וּבֵין גַלְגַלִים אַף סִיבָיו נִפְתָחִים, נִפְרָדִים, מִתְפָּרְקִים מְשַיְטִים כְקוּרִים, נִשָאִים בָאֲפָרִים קְצוֹתֵיהֶם נִתְפָּסִים עַל חֲרוּלִים עַל זִיזֵי אֲבָנִים. אֲפּרִים כִדְגָלִים שֶשָכְחוּ אֶת צִבְעָם.

30 עַל זֶה, הַמָתוּחַ כְמֵיתָר, הָרוּחַ שָר מְנֻתָק וְקָרוּעַ, קָצֵהוּ פָּרוּעַ לְפֶתַע נִתְפָּס וְנִקְשָר לְסִיב מֻתָר, מְשֻחְרָר וְהַשְנַיִם הוֹפְכִים אֶחָד, מִתְלַפְּפִים יַחְדָּו, מִתְפַּתְלִים כְאוֹמְרִים לִבְרּא אֶת הַשְרוֹךְ מֵחָדָש. אַךְ הַקֶשֶר רָעוּעַ, הַגֶשֶר פָּגוּעַ, עוֹדוֹ מִתְעוֹפֵף מִזְדַּקֵף, מִתְכוֹפֵף. אוּלַי מְאֻחָר לְהַפְצִיעַ חִבוּר לִקְשּר אֶת הַקֶשֶר לְחוֹלֵל אֶת הַנֵס לְחַבֵל בַחַבְלָן שֶנִסָה לְמוֹסֵס. לּא. סִיב וְעוֹד סִיב חוּט וְעוֹד חוּט נִשְזָרִים בִזְהִירוּת מוֹכִיחִים שֶאֶפְשָר כֵן, אֶפְשָר לְחַבֵר לְיַצֵר חֶבֶל אַחֵר

32 3 בשנת 1772 דיברתי בטלפון עם ד"ר לנה איזנברג, ורשמתי כמה זיכרונות מפיה. היא אמרה שהיא הכירה אותך מבית ספר תיכון מספר 9 , בית ספר רוסי בוויניצה שבאוקראינה. בדקתי, והוא עומד על תילו עד עצם היום הזה, באותו מקום, באותו שם. אימא הציעה שאדבר איתה כי לנה למדה איתך רפואה בוויניצה. עזבתן את הלימודים כשפרצה המלחמה, אבל לאחר שהסתיימה, לנה חזרה ללימודים. היא ובעלה עבדו בארץ כרופאים. הם גרו בקריות, בשכנות לדודים פישל ורבקה והיו מיודדים איתם, שותפים באותה "חֶברה", משמע ארבעה זוגות שנפגשים פעם בשבוע או בחודש באחד הבתים, משחקים, מדברים וסועדים יחד. לנה אמרה שחברייך בבית הספר קראו לך חיוניה. היא סיפרה שגרתם באזור זמוסטיאנסקי )замостянский) בעיר, ליד הנהר בוג שחוצה את העיר מצפון לדרום. אני פותחת גוגל מפות ומוצאת שזמוסטיאנסקי הוא שמו של אחד משלושת הרבעים של העיר. אני משוטטת ברחובות הרובע שגדלת בו. עיר רגילה. ב־ 2929 חיו בה 92,721 תושבים. באותו הרובע, ממזרח לברך הנהר, נמצא גם בית ספר 9 , מבנה כעור בעל שלוש קומות שנמצא בסביבה מעט שוממת, אולי באזור תעשייה. חצר בית הספר מרוצפת, מגודרת, כמה מתקנים מוצבים בה, סולמות, מגרש כדורסל. מחוץ לגבולות בית הספר נטועים עצים, בית ספר 1 , ויניצה, אוקראינה. צילום: גוגל מפות

33 והם קטנים ונבלעים בנוף העירוני הבנוי. לו יכולנו לשבת ככה מול מחשב ולטייל בוויניצה לפני שלושים שנה, הייתי מראה לך את המקומות ושואלת אם הם מוכרים לך. בית הספר נראה כמו בניין שקפא בזמן הזורם. יהודים לא למדו בגן ילדים, כך סיפרה לי לנה. הם למדו מגיל שמונה עד שתים־עשרה בבית ספר יסודי קרוב לבית, במבנה יפה מאוד, ליד בית מרקחת. אבל אותך היא הכירה בתיכון. לדבריה היית תלמידה בינונית, לא עניינו אותך הלימודים. היית ספורטאית, רזה מאוד, אתלטית. "היה קולנוע בעיר ובתי הספר היו אוקראינים או רוסים. זו הייתה עיירה של צבא," כך אמרה לנה. נוכחות הצבא הרוסי בעיר מתחברת לסיפור של אביך, שגויס לצבא האדום ושבערוב ימיו עבד במוסדות הקומוניסטיים. ובנו, כלומר אחיך – הלך בעקבותיו. הרחובות הראשיים רחבים ועוברת בהם חשמלית. את, מתברר, למדת בשנתון מעליה והיא זוכרת שכמעט לא שיחקת עם בנות. בנות אוהבות לרכל ואת לא אהבת רכילות. לדבריה היו לך יותר חברים־בנים ותמיד נראית בחברתם. בכיתה שלך למד אחד בשם קוטי זלצמן. אביו היה רופא ילדים ידוע ואת היית חברה שלו, לדברי לנה. הסתדרת טוב עם בנים כי היית "שובבה גדולה", טיפסת על עצים, שיחקת כדורגל וכדורסל, רצת, רכבת על סוסים. בנות לא לבשו אז מכנסיים בדרך כלל, אלא שמלות וחצאיות. וכך גם את. ובכל זאת, בגיל שמונה־עשרה עוד טיפסת בחבל עד תקרת אולם הספורט. היית הראשונה מהבנות בספורט. הצטיינת. לנה טענה ששערך היה שחור ועבה, בתספורת קצרה, כמו בן. אין לנו תמונות שלך מילדותך, רק מגיל שמונה־עשרה ומעלה. מהתמונה המוקדמת ביותר שיש לנו ממך, נשקפת נערה מתוקה בוגרת תיכון, בעניבה, בצמות רפויות וסרט הדוק. שערך גלי וארוך. את מישירה למצלמה מבט תמים וחיוך ביישני. סטודנטית טרייה לרפואה, שמודעת לרצונותיה וליכולותיה. המבט שלך שונה מאוד מזה שהכרנו, לאחר שכבה הזיק בעינייך. בתמונה זו את על סף התלאות והנדודים. מי היה יכול לשער מה יוליד יום.

34

35 חדרי הכיתות שלמדתן בהם היו סמוכים. רוב התלמידים היו גויים. האם המיעוט היהודי נטמע בתוכם ומי שלא ידע, לא הרגיש בשונות ביניכם? או שהילדים היהודים סומנו כאחרים? עושה רושם כי רוב הילדים בוויניצה בהירי שיער, יש בהם גם בעלי שיער חום, דק וחלק, ולך היה שיער שחור, עבה וגלי. שוב השיער. היית ילדה טובה, חמודה, נהדרת, אהובה מאוד. לנה סיפרה שיחד התגלגלתן מצחוק בבית הספר, שהייתן חברות אף על פי שלמדת בכיתה מעליה. בגיל שמונה־עשרה סיימת תיכון והתחלת ללמוד מדיצינה. לא רחוק מבית ספר 9 , בצד המערבי של הבוג, ניצבת האוניברסיטה לרפואה. מבנה מרשים – אדריכלות בסגנון מקדש יווני – עמודים וכותרות מסולסלות, ומעליהם גמלון משולש. הקמפוס יפה, מוקף בחורשת עצים, צמחייה, מרחבים, ומשובץ בפסלים של אישים מפורסמים שאולי הוצבו שם בשנים האחרונות. בספר "איש רעים", שהוצאנו לזכר סבא, ציינתי שתאריך הלידה המשוער שלך הוא 27 ביוני 2912 . אבל אם לנה צדקה ואכן נולדת בשלהי 2912 , וסיימת תיכון ב־ 2929 , התחלת ללמוד רפואה בגיל שמונה־עשרה ונותרו לך שנתיים ללמוד באוניברסיטה, לפני שהגרמנים פלשו לעיר ב־ 29 ביולי .2992

36 בין אם חיית 19 שנים או 02 , כבר מלאו מאה שנה להיוולדך, סבתא. אחרי נתק של עשור, נפגשתן שוב בשיכון עירוני בקריות, בשנת 2997 . לנה הייתה שכנה של רבקה ופישל, גרה מולם, ואז יום אחד פתאום ראתה אותך ברחוב. "חַיוּנְיָה..?" מאז חודש הקשר והתהדק, לדבריה, ובמשך עשרים שנה הייתן חברות קרובות. עד שנולדתי. "לזוג איזנברג היו שלושה בנים. הכרנו אותם, כי הם באו לבקר אותנו ואנחנו ביקרנו אצלם," כך מספרת אימא. כיוון שהקשר ביניכן התרופף עם השנים, א ב י ש י כ ב ר ל א ה כ י ר א ת ל נ ה ומשפחתה. "ראיתי אותה פעם או פעמיים כשבאנו לבקר את דוד פישל ודודה רבקה, והם היו שם במקרה או שלא במקרה. אני לא זוכר אותן נפגשות או מדברות. אפילו לא הזכירו את שמה בבית. וכילד, הייתי צמוד להוריי, לא השאירו אותי בבית כשנסעו בשבת לדודה רבקה ולדוד פישל," כך אבישי מעיד. יהושע זוכר שהביקורים שלכם בקריות, בהתחלה בקרית חיים ואחר כך בקריית ביאליק, היו תכופים יותר מהביקורים של פישל ורבקה אצלכם. נסעתם לבקר אותם ואת בניהם, חיים ומשה. בשנים הראשונות בחיפה, בחליסה, גרתם בקרבת פיני, אחיו הגדול של פישל, ואשתו חוה עם התאומים ישראל ודוד. דודה רבקה ודודה חוה היו חברותייך, גיסותייך. האוניברסיטה לרפואה, ויניצה. צילום: גוגל מפות

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=