הגדת התקומה של מזכרת בתיה

של מזכרת בתיה

של מזכרת בתיה

עריכה: אילת אסקוזידו עריכת לשון: נורית שי עיצוב: עדי צור ייעוץ: נסים אסקוזידו ציור העטיפה: תמר פרידמן תודות חיה'לה רוגנר ליאור אקרמן מרטין הרשקוביץ תודה לשותפות הרבות שתמכו וסייעו בתהליך יצירת הגדת התקומה של מזכרת בתיה: חברת המועצה אפרת רובין ברד; מנהלת הארכיון של המוזיאון ע"ש ערן שמיר, טובה בגון; עו"ס עדי רומח ואלינה מהמחלקה לשירותים חברתיים; מנהלת הספרייה, נועה שהרבני סדן; רכזי הגיל הפעיל במרכז מפגשים, בתיה חצרוני ומשה שחם; יו"ר מועדון רוטרי, עינת מלובני; יו"ר המתנ"ס ומנהלת עמותת "בגלל הרוח מזכרת בתיה", חגית איסר. הגדת התקומה באתר טרסה לשיתוף זיכרונות 2022-2021 הסיפורים נאספו בשנים כל הזכויות על יצירות ספרותיות המופיעות בהגדה שייכות למחבריהן ולאקו"ם © כל הזכויות על הציטוטים מפי הוגי דעות שמורות לדוברים ומצוטטות בהגדה ברשות © Printed in Israel 2022 נדפס בישראל bit.ly/tkumamb פתיחה 2

בחג הפסח אנו מצוות ומצווים במצוות "והגדת" לספר את סיפור יציאת מצרים לילדינו. החוכמה של החינוך היהודי מתבלטת ביכולתה של ההגדה לספר את הסיפור, כך שכל ילד וילדה בגן כבר מכירים את הנרטיב המשותף של עמנו שיצא מעבדות לחירות. מונחתלפניכםבאהבה ובחרדתקודשהגדהחדשה, המספרתאתהסיפור הלאומי החדש שלנו, של יציאה משואה לתקומה. הסיפור האישי הוא זה שמוביל את ההגדה הנוכחית, סיפורם של תושבי ותושבות המושבה שלנו, מזכרת בתיה. בין הסיפורים שזור סיפורו של עם הפזור בתפוצות העולם, עם אשר סבל רדיפות, פוגרומים ומחיקה של קהילות שלמות. כמו הסנה שאיננו עוכל, העם היהודי שורד ומוביל לתקומתה של מדינת ישראל. ההגדה מעוניינת לספר סיפור של חוסן, של יציאה מן החורבות אל נס קיומה של המדינה. זהו מיזם קהילתי אשר בו נאספו הסיפורים באמצעות שורה גדולה של מתנדבות ומתנדבים אשר ליקטו את הסיפורים ואת יצירות האומנות שלפניכם. על כל אלה ניצחה ביד אומן איילת אסקוזידו, בתבונת לב, כפיים ורגש. תודות שלוחות לקרן האני ולמרטי הרשקוביץ על התמיכה במיזם זה. ד"ר ליאת יוספסברג בן־יהושע פנים - יהדות שוויונית מזכרת בתיה 70 יו"ר עמותת פנים פועלת במזכרת בתיה במטרה להנגיש יהדות 70 עמותת פתוחה וזמינה לכול, בדגש על תרבות, טקסים ולימוד המחברים בין אנשים. העמותה מפעילה בית כנסת שוויוני (קונסרבטיבי), מקיימת שיעורים לנוער ולמבוגרים, ויוזמת ומובילה אירועי תרבות יהודית ותרבות ישראלית. העמותה רואה בהגדה זו חיבור למועדי ישראל בדרך חדשנית ומסורתית גם יחד. מיזם זה גם מחבר בין פניה השונות והיפות של רקמת מזכרת בתיה. קהילות שונות, דרכים נבדלות ליהדות, נפגשות כאן כדי לספר סיפור שהוא משותף לכולנו. אנו מאחלים לכולם למצוא עוצמה והשראה בפסיפס המגוון של פנים. 70 הסיפורים. זו המשמעות של 3

ועדת היגוי: פנים - יהדות שוויונית מזכרת בתיה 70 הרב ארי חסיד, מנכ"ל עמותת פנים - יהדות שוויונית מזכרת בתיה 70 ד"ר ליאת יוספסברג בן־יהושע, יו"ר עמותת כתבו וסיפרו: אביבה לוי אדית דרט אהרון פיינגהוט אורלי אלמוג אליה מרקוס־פרנלדס אסתר ברדוגו ברנדט נסים בתיה וייג דפנה טור שלום הרצל ובלפור חקק ויולה חריג' ויקטור לוזון ויקטוריה סיני ורדה סקלס חומי תם חיה בית און חיים רוגנר חנה בן שבת חסי לוביצקי טובה בגון טלילה (טילי) מלר־תם יפת כהן ישראלה ליברוס לאה ורווה שגיב כרמלה נדיב־ארקין מירלה מנור מרים שלו עידית פייגלמן עמליה ארקין פאינה בלנק פורטונה כחלון ציפי חדד ראובן (בובי) ענתי רחלה ליש שלומית חסיד תמר פרידמן ראיינו וכתבו: אורית סקלס־שנקר אילנה מור אילנית קיש־ארקין אתי בן שמואל גלית שלום-קדוש דפנה שגיב-רייס דפנה שמשוני זיוה קימורה חנה שניר יפה סביון לילי נגר מיקה מנדלביץ עינת כספין עליזה ברויאר עליזה מזרחי אומניות ואומנים: אהובה לוברטובסקי אילנה מור ויקטור לוזון יפת כהן פאינה בלנק תמר פרידמן צילם: אריאל מנור ועדה מייעצת: ד"ר ליאת ליאת כהן רינת חיימוביץ ישראלה ליברוס שרית הראל־מימרן יוספסברג בן־יהושע 70panim.org פתיחה 4

"וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת־יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ וּנְטַעְתִּים עַל־אַדְמָתָם ׃אֶת־פְּרִיהֶֽם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר "׃ָנָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיך עמוס ט סיפור התקומה של עם ישראל הוא עתיק יומין. עמנו ידע אסונות גדולים, ודבק בתקווה הגדולה לתקומה לאומית אחת ולתמיד. מפסח ודרך הימים הלאומיים אנו עוסקות ועוסקים במצוות "והגדת", מתוך צורך לחבר אתהחוויה האישית לחוויה הלאומית, ולהכיר במקום המיוחד שיש לסיפורים המשפחתיים בתוך הפסיפס היהודי־לאומי. כאן במזכרת בתיה מתגלה, באמצעות הגדה זו, רקמה עשירה של סיפורים אישיים מהעבר עתיר הקשיים, לצד תקומה אישית ולאומית פה, במקום הזה. המספרים הם חלק מאיתנו, ובאמצעות הגדה זו אנו חולקים להם כבוד. אנחנו מזמינים את כולנו במזכרת בתיה להעשיר ולהעמיק את ההיכרות עם הסיפורים ועם המספרים, וללמוד איך ותיקי המושבה הצליחו להגיע לכאן, לבנות ולהיבנות, על אף הקשיים ולמרות כל המשוכות. הרב ארי חסיד פנים - יהדות שוויונית מזכרת בתיה 70 מנכ"ל עמותת 5

מבוא הגדת התקומה של מזכרת בתיה מצטרפת לתהליך עיצוב הזיכרון בקרב קהילות שונות בישראל. בין שֶבר השואה לקוממיות האומה, בין כאב האובדן של חללי צה"ל ושל נפגעי פעולות האיבה לבין חג עצמאותנו – ביקשנו לבנות גשר ולקרוא לו "תקווה". המעבר מגדה לגדה מלמד אותנו איך לכבד זיכרון פרטי ולאומי, להתאבל וגם להעריך את הטוב ולחגוג את ההישג. "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים", כתבה אתי הילסום ביומנה, זמן קצר בטרם גורשה ממידלבורך שבהולנד לאושוויץ. לצורך יצירתה של הגדה זו יצאנו לאסוף את סיפוריהם של תושבי מזכרת בתיה. אחדים כתבו בעצמם את סיפור הגאולה האישי שלהם ואת קורות משפחתם, אחרים התראיינו בעל פה, ומתנדבות מוכשרות ונדיבות האזינו לזיכרונותיהם והעלו את כוחו של הסיפור כבאר שממנה נוכל לשאוב תעצומות והשראה. כשאדם פוגשאת זולתו, פותח מולו את ליבו, והזולת קשוב לדבריו בכוונה להבינם ולהעבירם הלאה – האחד שם באחר אתמבטחו, אתאמונו. בזכותמיזם זה נבנתה היכרותעמוקה יותר ונוצרו חיבורים מרגשים בין תושבות ותושבים – ערך מוסף חשוב לתוצר המקסים שבידינו. )המשובצים QR בהגדהשילבנו דבריהגות, פסוקיםושירים. הקוֹדָרים(קוד בספר מובילים לאתרי המקור של המובאות או לסרטונים שבהם אפשר לצפות ולהאזין לשירים. מתוך עשרות הסיפוריםשנאספו, ומיצירות האומנות רבות המבע, בחרה ועדת היגוי של העמותה את האסופה שנמצאת כעת בידיכם. אולם, את כלל הסיפורים אפשר למצוא בפרויקט "הגדת התקומה של מזכרת ). אנו מזמינים את tarasa.me( בתיה", באתר טרסה לשיתוף זיכרונות תושבות ותושבי מזכרת בתיה להוסיף את זיכרונותיהם לפרויקט באתר טרסה, כי הגדת התקומה היא שער, פתח לסיפורים ולמעשים נוספים, ליצירות ולחיבורים בקהילתנו, למפגשים של זיכרונות ושל תיעוד אישי, משפחתי וקהילתי. התקומה היא מתמשכת ולא חד־פעמית, אנחנו מחויבים לזכור ולהזכיר מה שהיה, ולהמשיך להתמודד עם האתגרים הבאים אל פתחנו. אילת אסקוזידו רכזת המיזם פתיחה 6

האחריות לזכור באחריות חלק ראשון: ,לזכור ציירה: תמר פרידמן

הַחוֹל יִזְכֹּר מילים: נתן יונתן לחן: נחצ'ה היימן הַחוֹל יִזְכֹּר אֶת הַגַּלִּים אֲבָל לַקֶּצֶף אֵין זוֹכֵר זוּלַת הַהֶם אֲשֶׁר עָבְרוּ עִם רוּחַ לַיְלָה מְאַחֵר מִזִּכְרוֹנָם הוּא לְעוֹלָם לא יִמָּחֶה. הַכּל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת זוּלַת הַקֶּצֶף הַלָּבָן. נֵרוֹת הַלַּיְלָה דָּעֲכוּ. הַיְּדִידוּת הָאַהֲבָה, הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם. הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם. כָּמוֹהוּ גַּם עַל חוֹף לִבָּם רֶטֶט אָז מַשֶּׁהוּ חִוֵּר וְהֵם רָשְׁמוּ בְּתוֹךְ הַחוֹל, כְּשֶׁהַיָּרֵחַ הָעוֹבֵר הֵאִיר פִּתְאוֹם פָּנִים זָרוּת וּשְׂחוֹק רָפֶה. פזמון... הָיוּ שָׁם קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת שֶׁנָּהֲמוּ קִינָה שֶׁל יָם וּבֵית עַלְמִין עַל הַגְּבָעוֹת, וּשְׁנַיִם שֶׁחָלְפוּ דּוּמָם בֵּין הֶחָצָב וְהַקְּבָרִים וְהַשִּׁקְמָה. פזמון... לוּ יהפוך יום השואה בישראל, או יום השואה הבין־לאומי, ל"יום השואה והאדם", שבו נעלה על נס את המאבק שנועד לגונן על האדם ועל האנושי מול המזימה למחקו; לוּ נדע להפוך את "האחריות לזכור" למחויבות "לזכור באחריות" – יהפוך זיכרון השואה למאבק פה ועכשיו, מאבק נגד הנאציזם, הפאשיזם והרוע, ונגד כל גלגוליהם מאז ועד היום. זיכרון השואה והאדם יוכל להפוך כאן ועכשיו, ברגעים של מצוקה אישית או ציבורית, למצפן בחתירה לכבוד האדם באשר הוא אדם. יום זיכרון השואה והאדם פרופ' מיכל גוברין, מובילת ה"התכנסות ליום השואה" ציירה: פאינה בלנק אתגרי עיצוב זיכרון השואה, 21.12.2015 כנס האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 8

אלוהים אחד נולדתי בפירנצה שבאיטליה. בילדותי למדתי בגן עירוני, והייתי הילד היהודי היחיד בגן. יום אחד יצאנו, כל ילדי הגן, לביקור בכנסייה. כשהגענו ראיתי שהגננת מסתודדת עם הכומר, ושניהם הביטו לעברי. הבנתי שהיא סיפרה לו עליי. הכומר הכניס את כולנו אל תוך הכנסייה, העמיד אותנו בשורה ועבר בינינו. הוא הניח את ידו על ראשו של כל ילד בתורו, ובירך אותו. כשהגיע אליי אמרתי לו: "אני יהודי, אבל אני מבקש שתברך גם אותי. בבית לימדו אותי שלכולנו יש את אותו אלוהים". הכומר חייך ובירך גם אותי כמו את כולם. זמן לא רב לאחר מכן הגיעו הנאצים לפירנצה, ואנחנו נאלצנו לעזוב את הבית בן לילה, ולצאת מהעיר בחשאי. בשנתיים הבאות נדדנו בין כפרים, ישנו בחורבות ישנות ומטות לנפול וחמקנו מכל מקום שהיו בו גרמנים. פגשנו בדרכנו גויים רבים שעזרו לנו בדרכים שונות – הקצין האיטלקי, ידיד המשפחה, שהזהיר אותנו מפני העברתנו לתחנת הרכבת במשלוח לגרמניה, ובזכותו הספקנו לברוח; האיכר שהסיע אותנו אל מחוץ לעיר בעגלה שלו; האיכרים בכפרים שמכרו לנו אוכל ולא שאלו שאלות; אינס, העוזרת, שלקחה את סבתא אליה הביתה והצילה אותה; הדוד של אינס, שדאג לנו לבית בכפר, והמשיך לעזור גם לאחר שנאלצנו לעזוב; היערן, שהוביל אותנו אל הכוך שעל צלע ההר, ליד המעיין הקטן, כוך ששימש לנו בית במשך חורף אחד ארוך וקר – הודות לאנשים הטובים האלה שרדנו בשנות המלחמה. למדנו להתרחק מאנשים בעלי כוונות רעות. אני יהודי וישראלי גאה, ועם זאת מרגיש כאיש העולם הגדול. קל מאוד בימינו להגיע לכל מקום בעולם, ואני מרגיש טוב בכל מקום. אני עדיין מאמין, כמו אז, בגן הילדים בפירנצה, שלכל הדתות יש אלוהים אחד, ושהוא דואג לכל בני האדם. סיפר: בובי (ראובן) ענתי ראיינה וכתבה: אורית סקלס־שנקר 9

מילים מאיר ויזלטיר שְׁנָתַיִם לִפְנֵי החֻרְבָּן לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן; שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם. מַה הָיְתָה הַמִּלָּה חֻרְבָּן שְׁנָתַיִם לִפְנֵי החֻרְבָּן? מִּלָּה לְתָאֵר דָּבָר לֹא טוֹב, שָׁהַלּוַאי לֹא יָבוֹא. מַה הָיְתָה הַמִּלָּה שׁוֹאָה שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה? הִיא הָיְתָה מִּלָּה לְרַעַשׁ גְּדוֹל, מַשֶּׁהוּ עִם הֲמוּלָה. .1973 , מתוך "קח", סימן קריאה ציירה: פאינה בלנק האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 10

דפנה שמשוני הִנֵּה אָסַפְנוּ אֶת הַדָּם לְתֵבָה אַחַת עוֹמֶדֶת שֶׁהָפְכָה בַּיִת זָהִיר בַּיִת זוֹהֵר לְכָל מָה שֶׁהָיִינוּ הִנֵּה נָטַעְנוּ בְּרוֹשׁ עוֹמֵד צַיְתָן לְיַד עוֹד בְּרוֹשִׁים וְסִמַּנּוּ גְּבוּל בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הַמֵּתִים וְלֹא הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים הָיִינוּ מֻכִּים מתוך "ומחוץ לחלון, ציפור", הוצאת .2021 , במילותי השואה הייתה גל עכור ששטף את העולם היהודי, והותיר את האומה חבולה ומדממת. קהילות יהודיות באירופה, באסיה ובצפון אפריקה נפגעו קשות. השורדים שעלו ארצה – לחוף מבטחים – עסקו בבניינה של חברה חדשה, ובהגנה על מדינה צעירה. הם בחרו בחיים. הסיפורים הכואבים נדחקו לקרן זווית, היטשטשו, נשכחו. אך תקומתנו מאפשרת לנו עמידות ואיתנות, כדי לזכור ולהזכיר ממקום של כוח ושל ביטחון. בהגדת תקומה זו נזכיר ולוּ כמה מהם. ציירה: אהובה לוברטובסקי 11

אין מדד לסבל סיפרה: שלומית חסיד ראיינה וכתבה: יפה סביון זהו סיפור על שני אנשים שעברו מסע פיזי ונפשי מפרך במלחמה, עד שהגורל הפגישם. אני, בתם, רואה בתיעוד של סיפורם ובהשמעתו – שליחות. ערב המלחמה, כשהייתה אימי, לוטה, בת אחת־עשרה וחצי, שלחו אותה הוריה ברכבת ה"קינדר טרנספורט". הם קיוו לחבור אליה בהמשך, והפרֵדה מהם הייתה קשה לה מאוד. אימי גרה בביתה של משפחת האלף השוויצרית, עם שישה ילדים יהודים נוספים שברחו מגרמניה לצרפת. כבשו הגרמנים את צרפת, ומשפחת האלף 1940 ביוני נצטוותה להסתלק מייד לשווייץ, אך בשווייץ המתינו לילדים חיילים ברובים שלופים, וחייבו אותם לחזור לצרפת הכבושה. עברו 1943 הילדים גדלו והיו לנערים. מנובמבר הנערות היהודיות למנזר שם טיפלו בהן במסירות. לימים זכתה אם המנזר להכרה כחסידת אומות העולם. אחרי הפלישה לנורמנדי נשלחו הבנות לטולוז שבדרום צרפת. הן חצו ברגל את הגבול לספרד, צעדו בהרים, בלילות, בשלג כבד. בתום הלילה העשירי לצעידה המפרכת, כמעט ללא אוכל, הגיעו להר שלמרגלותיו העיר אנדורה. דרך החתחתים קרבה לסיומה, אך רק בליידה הרגישו חופשיות, כי שם התרכזו צעירים יהודים רבים שעברו את אותו מסע כמוהן. שם הכירה אימי את סמי, אבי. עלו הוריי מספרד לארץ ישראל, 1944 באוקטובר נישאו והקימו את ביתם בקיבוץ עין הנצי"ב. אימילאגורשהלמחנות, ותמידהיו גגמעלראשה, מיטה לישון בה ולפחות ארוחה אחת ביום. היא נהגה לומר: "אני לא הייתי בשואה". רק בשנים האחרונות הבינה אימי שגם עליה עבר משהו שראוי להקשבה, והחלה לספר את סיפורה ביתר פתיחות. בעיניי אין מדד לסבל. האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 12

הפרהוד והסוד המשפחתי כרמלה נדיב ארקין, בשיתוף עם הרצל ובלפור חקק :כתבה השואה שינתה את גורלו של העם היהודי כולו, לכן היא מכונה "שואת העם היהודי". עלה לשלטון בעיראק רשיד עאלי אל־ 1941 בשנת כילאני, שהיה מקורב למשטר הנאצי בגרמניה. השגריר הגרמני בבגדד היה מעורב בהסתה לרצח של יהודים, כך שאירוע הפרהוד בעיראק הושפע מהשואה, והוא חלק ממנה. "פרהוד" פירושו ביזה או שוד, בערבית. , אירע 1941 בעיצומו של חג השבועות תש"א, יוני פוגרום קשה בקהילה היהודית שחיה בבגדד. היהודים יצאו לרחובות בבגדי חג, והמון מוסת נפשות, 179 שיצא אף הוא לרחובות רצח לפחות רבים נפצעו ונשים נאנסו. הפורעים רצחו גם את התאומים נורי ואברהם, האחים הבכורים של אימי, ויולט. במשפחה מספרים שהאחות סעידה, שנולדה אחרי נורי ואברהם, נשלחה לבתי החולים ולתחנות המשטרה, יצחק חבשה עם נורי ואברהם והבת ויולט 13

במטרה לחפש את גופות אחיה שנרצחו, ולזהותם. היא ראתה מאות גוויות, אך לא הצליחה לזהות את הגופות. יהודי בגדד הקימו קבר אחים לנרצחים שגופותיהם לא נמצאו, אלה שהושלכו לבורות והועלמו. אבל כבד ירד על המשפחה. סבא יצחק וסבתא תופחה חבשה היו שבורים. כעבור שנים אחדות חיתנו ההורים השכולים את הבת סעידה, וקיוו לקצת שמחה במשפחה. שמחה, אחותה של סבתא תופחה, הייתה בעלת כוחות מיסטיים. היא התנבאה שסעידה תלד שניים ואכן, סמוך להכרזת העצמאות בשנת תש"ח, שבע שנים לאחר הפרעות, ילדה סעידה תאומים. החכמים ראו בזאת סימן. הם אמרו לסבא יצחק: "קיבלת שניים תמורת שניים, זהו צידוק הדין". התאומים הם המשוררים הרצל ובלפור חקק, בני הדודים שלי. בשיתוף איתם כתבתי את הסיפור המשפחתי שלנו. לדבריהם: "גידלו אותנו כ'ילדי עצמאות'. רק עם פרסום הספר 'גולים וגאולים' גילינו בתדהמה את הסוד שהוסתר במשפחה. לא ידענו ששני האחים הבכורים של אימנו נרצחו בפרעות האימה האלה. זו הייתה מכת אגרוף לשאננות שבה חיינו עד אז. הרגשנו צורך לצאת למסע של גביית עדויות. למשל, פגשנו את אליהו חייק, חברם של נורי ואברהם, שראה אותם מתבוססים אחר כך כתבנו את המאמר "שואת העם בדמם ברחוב". היהודי ולא שואת יהודי אירופה". לאחרונה גם חיברנו שירים על האסון שפקד את משפחתנו בפרהוד. 1941 , הגלעד שעמד על קבר האחים של נרצחי הפרהוד בבגדד האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 14

האש והעצים בלפור חקק סָבִי אָמַר: חִפַּשְׂתִּי אֶת בָּנַי בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים חִפַּשְׂתִּי אוֹתָם בַּמַּיִם הַשְּׁחֹרִים חִפַּשְׂתִּי גַּם בֶּהָרִים. וְשַׁבְתִּי עִם לוּחוֹת שְׁנַיִם ָשְׁבוּרִים. סָבִי אָמַר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיך טְהוֹרִים הָיוּ בָּנַי בְּמוֹתָם מְגִלַּת רוּת הָיְתָה בְּיָדָם וְעַכְשָׁו הֵם בָּשָׂר. וְדָם. סָבִי שָׁאַל: אַיֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים שֶׁל קָרְבָּנָם הַתָּמִים. סָבִי צָעַק וְקָרָא וְשָׁאַל יָמִים. וְכָתַבְתִּי שְׁאֵלָתוֹ לְעוֹלָמִים. אֵפֶר וְאָבָק מילים: יעקב גלעד לחן: יהודה פוליקר יוֹם אָבִיב רֵיחוֹת לִילָךְ בֵּין חוֹרְבוֹת הָעִיר שֶׁלָּךְ יוֹם יָפֶה לָדוּג בַּנָּהָר בְּתוֹכִי הַלֵּב נִשְׁבָּר שָׁם הָיְתָה וְאֵינָה יַלְּדוּתֵךְ אִשָּׁה קְטַנָּה אֲנָשִׁים שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר אֵין אֲפִלּוּ בַּיִת שֶׁיַּזְכִּיר. וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק. קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר כֶּסֶף כִּיס, גְּבִישׁ סֻכָּר אִם יִהְיוּ קָשִׁים הַיָּמִים הִזָּכְרִי בִּי לִפְעָמִים וְאִם זֶה עוֹד מַסָּע נוֹאָשׁ אֶל הַצְּרִיף, אֶל הַמִּגְרָשׁ בִּמְסִלַּת הָעִיר הַיְּשָׁנָה אִישׁ לֹא יְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה. ְוְאִם אַתְּ נוֹסַעַת… מִי יַמְתִּיק לֵילוֹתַיִך מִי יַקְשִׁיב לְבִכְיֵךְ מִי יִשְׁמוֹר צְעָדַיִךְ בְּדַרְכֵּךְ . לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק. קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר. לביצוע השיר 15

לזכור את הטוב נאוה סמל אימי נשלחה בטרנספורט של נשים הונגריות מאושוויץ [...] ולא ידעה לאן. [...] מובן שהנשים לא צוידו בדבר, ובאחת מהתחנות שבהן עצרה הרכבת הן צעקו: "מים, מים". לפתע, מתוך הסורגים, ראתה אימי יד שהכניסה פנכה עם קצת מים, והיא שתתה. את הזיכרון הזה שצרוב בתוכה יש לנצור. את הטוב, ולא רק את הרוע. עבורה זה היה אות שיש עוד בעולם חסד אנושי. [...] היא לעולם לא תדע אם הייתה זו יד של זקן, של ילד, של אישה או של גבר. בזיכרונה נשארו רק האצבעות האלה ששלשלו את פנכת המים דרך הסורג. ייתכן, אגב, שאותו אדם שעשה את מעשה החמלה והחסד הזה אפילו לא זוכר אותו. בעיניו אולי זה היה רגע זניח ולא חשוב. בשביל אימא שלי זהו רגע צרוב שלאורו חינכה אותנו, בלי לדבר על השואה אלא על הבחירה בחיים. "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹות לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת." ויקרא כ"ו י"ג אתגרי עיצוב זיכרון השואה, 21.12.2015 כנס האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 16

המסע שלי לישראל סיפרה: ויקטוריה (ויקי) סיני ראיינה וכתבה: עליזה ברויאר ,1956 מסע עלייתי לארץ ישראל ממרוקו החל בשנת כשהייתי רק בת שש, עם אחי דויד בן האחת־עשרה. נאלצנו לעלות באופן בלתי חוקי, מפני שבתקופה זו סגר מלך מרוקו את שערי ארצו כדי למנוע את עליית הנוער היהודי לארץ ישראל. יצאנו ממרוקו למסע נדודים ארוך ומתיש, שעבר בגיברלטר, בספרד ובמחנה עלייה במרסֵי שבדרום צרפת. ההורים שלנו נפרדו זה מזה והקשרים שלנו איתם נותקו. הסוכנות היהודית מצאה לנו "הורים" לצורך העלייה. את רוב הדרך עשינו בנסיעות ליליות עם הורים מזויפים שהתחלפו מדי פעם, תוך שמירה על חשאיות ופחד להתגלות. ממחנה העלייה שבדרום צרפת המשכנו באונייה קטנה וצפופה, עד נמל חיפה. תלאות מסע העלייה הותירו בי צורך עז בביטחון, ורצון ליציבות ולשחרור מהפחד ומהבהלה שליוו אותי בשנות הנדודים. כאן הרגשתי עצמאית ובוגרת, והייתי מוכנה לפתוח פרק חדש בחיי בארץ ישראל. ציירה: אהובה לוברטובסקי 17

סיפור העלייה שלי אני זוכרת את האנטישמיות הסמויה שממנה סבלתי בעיר שלי, אוֹרַאדְיָה – עיר ברומניה שבה הייתה קהילה יהודית מאות שנים, ואת הרצון העז להרגיש בטוחה ומוגנת. בבית הוריי הייתה הציונות נוכחת מאוד. בלילות נהגה אימי לסגור את החלונות הכפולים, ולנגן בפסנתר את "התקווה" כשיר ערש. , לאחר 1961 עלינו מרומניה לארץ ישראל בשנת ציפייה וכמיהה שנמשכו שלוש־עשרה שנה – מספר השנים שבהן היינו מסורבי עלייה, כמספר שנותיי וכמספר שנות המדינה. עם קבלת הוויזה הנכספת לישראל אחזה בנו התרגשות גדולה, סוף סוף החלום עמד להתגשם. נסענו דרך וינה אל הלא נודע, עם תקווה גדולה בלב. על רציף הרכבת בווינה ראינו אנשים שלבשו פיג'מות פסים ולראשם חבשו כובעים של מחנות הריכוז. היו אלה אנשי הסוכנות היהודית שחיכו לנו, הם ידעו שכך נזהה אותם בקלות. במחנה המעבר ליד וינה הייתי בסביבת יהודים לראשונה בחיי. הרגשתי רצויה, בטוחה. כבר לא היה לי צורך להסתתר, כבר לא הייתי בלתי מורגשת, סוג ב' או מושפלת. חשתי שמעתה אהיה חופשייה בארצי, כמילות שיר התקווה: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים". נולדתי בשנת הקמת המדינה, ולידתה הייתה נס גדול עבורי. סיפרה: מרים שלו ראיינה וכתבה: עליזה ברויאר האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 18

הילדה החמישית כתבה: שרה־ציפורה פייגלמן הביאה: עידית פייגלמן הייתי בת שבע כאשר הגיעה אלינו המלחמה לעיירה שלנו, מריאמפול שבדרום ליטא על גבול רוסיה־פולין שבה התגוררו אלפי יהודים. מכרים של הוריי אמרו: "אל תברחו, אנחנו מכירים את הגרמנים מהמלחמה הקודמת. הם לא פגעו ביהודים, אל תפחדו". אבל שמענו אווירונים והפגזות מכיוון הגבול. אימא משכה את אבא בשרוול, וקפצנו על הרכבת האחרונה שיצאה מזרחה, בארבע לפנות בוקר, בבגדים שעלינו וללא שום רכוש נוסף. בזמן המלחמה ברחנו ממקום למקום. שרדנו הפגזות רבות, רעב כבד ומחלות, וחווינו שכול. בסיום המלחמה חזרנו לליטא, ובדרך ראינו עיירות הרוסות כליל. במריאמפול ראינו את בורות ההרג הענקיים, שבהם נקברו סבא וסבתא, דודים ובני דודים. לא נשארנו שם, הסכנה מפורעים עדיין לא חלפה. נסענו לווילנה ושם החיים חזרו אט אט למסלולם. לימים הכרתי את . ארבעת ילדינו הראשונים 1954־ חיים, והתחתנו ב נפטרו – הם נפגעו בלידתם או לא שרדו בתנאים הסניטריים הנוראים, ללא אנטיביוטיקה. עלינו לארץ ישראל בעזרת הסוכנות היהודית, 1959־ ב בטיסה מאיטליה. הייתי הרה. בנמל התעופה פגש אותנו דוד חיים טהרלב, ולקח אותנו לקיבוצו – יגור. התינוקת הראשונה שלנו ששרדה, נולדה בארץ. חיים ובנו יורם טהרלב נתנו לה את השם עידית. עידית זו אדמה טובה ופורייה. ואכן, בתחילת חיינו בישראל קנינו משק בגני יוחנן, ועבדנו בנטיעות בפרדס. אדמת ארצנו הייתה טובה אלינו. ציירה: אהובה לוברטובסקי 19

מקום בטוח סיפרה: ויולה חריג' ראיינה וכתבה: אילנה מור בטאג'ורה, כפר קטן ליד טריפולי, 1941 נולדתי בשנת בירת לוב. גדלתי בחיק המשפחה המורחבת, בבית עגול שבו חדרים רבים. באחת הפעמים שבהן הלכה אימי לקבל את מנת המים שלנו מהבאר, היא בירכה לשלום את האיטלקי ששמר על הבאר, אך הוא התעלם ממנה. "למה אתה לא עונה לי?" שאלה, והוא השיב בכעס: "אין לכם רדיו? אתם לא יודעים מה קורה בעולם? עוד מעט הגרמנים ייכנסו לכפר ויעשו מכם סלט!" אימי האמיצה אמרה לו: "עוד מעט תהיה לנו מדינה משלנו". האיטלקי צדק. הגרמנים הגיעו לכפר שלנו וזרו הרס רב. הם שרפו דלתות ושערים, ופרצו לבתים. בכפר שלנו ניצלו כולם, אך בכפרים אחרים נהרגו רבים. שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי־גרמני, 1943 בשנת אך היהודים המשיכו לסבול מפרעות ומפגיעה ברכוש גם בשנות השלטון הבריטי. גם אימי צדקה. זכינו למדינה משלנו, ואבי נסע לטריפולי כדי לברר מתי יוצאת האונייה הראשונה לישראל. הוא רשם אותנו ברשימת ההמתנה לעלייה. , ובשמונת החודשים 1949 עלינו לארץ ישראל בשנת הראשונים התגוררנו במעברת בית לִיד. אבי ודודי היו שותפים בכל דבר, ולכן דודי רצה שנבוא לגור איתם ביָציץ. גרנו שם שנה באוהל, עד שהתחילו לבנות בתים. אני מאושרת וגאה במשפחה שהקמתי. יש לי שתי בנות נפלאות, שבעה נכדים ושני נינים. אני מודה לאלוהים על כך שהוריי הצליחו לצאת מהתופת בלוב, והביאו אותנו למקום מבטחים לחיות בו ולגדל את הדורות הבאים, מקום שהוא שלנו. האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 20

ילד במלחמה סיפר: חיים רוגנר בשנותיי הראשונות גרתי עם סבי וסבתי בכפר קטן בהונגריה, קרוב לגבול הסלובקי. כשהוריי התבססו כלכלית הצטרפתי אליהם לבודפשט. אבי היה חייט במקצועו, ועסק במסחר. אימי הייתה עקרת בית, אישה דעתנית שקראה הרבה ספרים, וכך גם אני. בבניין המשותף שבו גרנו נהנינו מיחסי שכנות טובים – ילדים יהודים ונוצרים שיחקו ברחבה המשותפת. רק עם תחילת ההפצצות, כאשר ירדנו כולנו למקלט, שרר שם מתח כבד, וחשנו באווירת הפחד ובמבטי השנאה שהופנו כלפינו. , בהיותי בן אחת־עשרה, נכנס הצבא 1944 במרס הגרמני להונגריה, בתמיכת ממשלת הונגריה. אבי גויס לעבודת כפייה, ואימי הובלה עם הנשים לצעידה של כמאתיים קילומטרים, בלי מזון ובקור עז. אני שרדתי בבית ילדים שהיה בחסות הצלב האדום, ופעל בעזרת תנועות הנוער הציוניות המחתרתיות. לקראת סיום המלחמה נשארנו עשרות ילדים ללא השגחת מבוגרים. היינו חולים, ללא מזון ומים, בתנאים סניטריים נוראים. כשהרעב תקף אותי הייתי לועס את חגורת העור שלי. אימי ניצלה, אבל שבה הביתה שבורה וחולה מאוד. גם אבי שב מעבודות הכפייה. אחרי המלחמה הצטרפתי לתנועת נוער ציונית. הרגשתי זרות כלפי מולדתי, הונגריה, והשתכנעתי שמקומי בארץ ישראל. הגיע תורי. בפרֵדתנו קיבלה אימי את 1949 במרס הבשורה באיפוק אופייני, אפילו בהבנה. היא הכינה מזוודה קטנה, קצת כסף, ונדמה שלא ממש תפסנו את משמעות הרגע. הגעתי לחיפה בראשית אוגוסט. כאן למדתי במוסדות עליית הנוער – "נווה הדסה" ובן שמן. בצה"ל עסקתי בהדרכת קשר, ושם הכרתי את חיה. נישאנו ונולדו לנו שלוש בנות נפלאות, שמהן יש לנו נכדים. למדתי באוניברסיטה והייתי מורה בבית ספר תיכון. עם זאת, חוויות המלחמה נותרו תמיד חלק מחיי. מתוך החוברת "מדור לדור", ראיינה וערכה: בתיה וייג, תיעוד .2012 , סיפורי שורדי שואה במזכרת בתיה 21

סבתי הנחושה סיפרה: דפנה טור שלום ראיינה וכתבה: לילי נגר סבתא חיה לא הרבתה לצאת מהבית, אך ידעה מה מתרחש בעולם. היא הייתה אישה בעלת חוכמת חיים, חושים חדים ותפיסה ברורה בנוגע לחיי היהודים בפולין ולעתיד לבוא. היא חלמה על פלשתינה והתעניינה בה. לעומתה, סבא חשב שהחיים בפולין טובים מאוד. סבא שייע גולדשטיין מהעיר קליש היה סוחר פרות אמיד, שאהב תרבות ויצא לתיאטרון ולמשחקי כדורגל. המשפחה נהנתה מחיי נוחות ומותרות, כולל חשמל, גז לבישול וברזי מים. שלוש משרתות עבדו בבית – אחת טיפלה בילדים, אחת בישלה ואחת ניקתה. החליטה סבתא לנסוע לביקור בפלשתינה. 1923 בשנת סבא לא רצה להצטרף אליה. היא יצאה לדרך בנחישות עם שני ילדיה הצעירים, בעודה הרה. בבית המלון בווינה פגשה סבתי שני יהודים מארץ ישראל שבאו לעבוד שם. הם הזהירו אותה מנסיעה לפלשתינה בגפה ובמצבה. רק אז היא השתכנעה, וחזרה לקליש. שלחה 1929 רעיון העלייה המשיך לנקר בה. בשנת סבתי את בתה הבכורה לארץ ישראל, ואחריה שלחה ילד אחר ילד, ברווחים של שנתיים זה מזה, עם ביקרה 1932 מסמכים מזויפים ובעזרת שוחד. בשנת בישראל לרגל חתונת בתה הבכורה. אז קנתה נחלה ענקית בפרדס חנה, מושבה חדשה בחולות, והשקיעה , שבועיים לפני גיוסו של אחד 1933־ ברכישת פרדס. ב מבניהם, הבריחו אותו לארץ ישראל. רק אז סבא התחיל לדאוג, והשתכנע שנתיים אחר כך. ההורים וילדיהם שנותרו בקליש עלו אף הם לארץ ישראל. לולא היוזמה, התושייה והיצירתיות של סבתי, ודאי היו מוצאים בני המשפחה את מותם בשואה הנוראה, ואנו לא היינו באים לעולם. האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 22

ציירה: פאינה בלנק ביקור בית אגי משעול עַל שֻׁלְחַן פוֹרְמַיְקָה בְּמַחְבֶּרֶת חוּמָה נְטוּל עֵץ אַרְבָּעִים דַּף אֲנִי כּוֹתֶבֶת: אָגִי פְרִיד גְדֵרָה, יִשְׂרָאֵל, אַסְיָה, כַּדּוּר הָאָרֶץ, הַיְּקוּם - "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ." ישעיהו י"א, י"א-י"ב אֲבָל עוֹרֵק הָרֶגֶשׁ הַחֲלִילִי נִגַּר לִי וּמֵי תְּהוֹמוֹ מְפַכִּים בְּהוּנְגָּרִית: אָגִי, אַגְנֵס, אָגִיצָה, אָגִינְקָה מָה לָךְ וּלְיַם הַשִּׁבֳּלִים שֶׁמִּסָּבִיב. מתוך "ביקור בית", הוצאת הקיבוץ .2009 , המאוחד 23

מאז שפשט הרוע בעולם תמה חזק מֵאָז שֶׁפָּשַׁט הָרֹעַ בָּעוֹלָם חוֹזֵר הוּא וְשָׁב וּמִתְגַּלְגֵּל אַף אֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לְהַסְתִּיר אֶת נִיבָיו אַף אֵינוֹ נֶחְבָּא בֵּין צְלָלִים כִּפְרִי שֶׁאֵינֶנּוּ בָּשֵׁל וְלֹא נוֹתְרָה פִּנָּה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא חָדַר הָרֹעַ אֶל תּוֹכָהּ וְהַיּוֹם אָנוּ מַשְׁקִיפִים בּוֹ, כְּמוֹ מַלָּחִים וּכְאִלּוּ חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת מוֹשֵׁל. ציירה: תמר פרידמן האחריות לזכור, לזכור באחריות חלק ראשון: 24

ולהתבגר חלק שני: להתגבר ציירה: פאינה בלנק

יָם הָרַחֲמִים מילים ולחן: קובי אפללו אִם הַחַיִּים הֵם חִידָה לֹא מְפוֹרֶשֶׁת וְהַסּוֹדוֹת זוֹרְמִים בָּהֶם כְּמוֹ נְחָלִים מְנַסִּים לִמְצוֹא אֶת כָּל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת ַעוֹבְדִים קָשָׁה לִבְנוֹת פֶּה מַשֶּׁהוּ בְּמִילִּים וְאַתָּה חַי בִּזְמַן זְמַנִּי, סְפוֹר בְּלוּח ַוּמִקְוֶוה לִשְׁתּוֹת אֶת הַחַיִּים עַד תּוֹם. וּבֵין כָּל אֵלֶּה סַךְ הַכּוֹל רוֹצָה לִשְׂמוֹח וְעַל הַדֶּרֶךְ לְהַגְשִׁים אֵיזֶה חֲלוֹם אוּלַי אַחֲרֵי הַכֹּל תַּגִּיעַ לַשָּׁמַיִים אוּלַי אַחֲרֵי הַכֹּל תִּשְׂמַח מֵהַחַיִּים תֹּאמַר תּוֹדָה וְתַהֲפוֹךְ פִּתְאוֹם לְמַיִם ָוְתִצְטָרֵף לְיָם הָרַחֲמִים אִם הַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת מַהֵר וְלֹא הִסְפַּקְתּ ָוְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶן יוֹתֵר מִזִּיכָּרוֹן הָיִיתָ אִישׁ חָשׁוּב עֲנָק אַךְ הִתְפּוֹגַגְתּ וְהִשְׁתַּדַּלְתָּ לְהַשְׁלִים עַם הַשָּׁעוֹן אִם הַחַיִּים הֵם חִידָה לֹא מְפוֹרֶשֶׁת וְהַסּוֹדוֹת זוֹרְמִים בָּהֶם כְּמוֹ נְחָלִים תִּקְוָוה לִמְצוֹא אֶת כָּל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת תַּשְׁאִיר פֶּה רוֹשֵׁם טוֹב וְתֶאֱסוֹף מִילִּים אוּלַי אַחֲרֵי הַכּוֹל תַּגִּיעַ לַשָּׁמַיִים... בני הדור השני לשואה מספרים לא פעם על שלדים בארון, על סודות שנלחשים, על זיכרונות בהדחקה, על קשר שתיקה, על פחד ועל בושה. ההורים רצו לשכוח הכול ולהסתגל לחיים שאחרי הטראומה. הם האמינו שעליהם להגן על הילדים מפני תיאורי הזוועות שחוו, ולמנוע פגיעה בהתפתחותם הנפשית התקינה. מנגד, אצל הילדים הייתה בכל זאת תודעה מסוימת על התנסויות הוריהם בתקופת השואה, הגם שלא ידעו לנסחה במילים – "לדעת בלי לדעת". לפעמים הסודות התגלו במקרה, ולפעמים רק בחלוף הזמן, מבחירה. להתגבר ולהתבגר חלק שני: 26

אבי האמיץ סיפרה: ישראלה ליברוס ילדותי עברה עליי ברחובות, בצל הגפנים ועצי המנגו, ועל צמרת עץ השסק. היו אלו העצים שנטע אבי באהבתו הרבה אל האדמה, וכנראה גם נועדו להזכיר לו את החווה החקלאית שנעקר ממנה בבגרותו. אבי היה ניצול שואה. הוא נמלט משיני האימה כמה פעמים, אבל בפעם הגורלית והנוראה מכול עמד מול כיתת יורים. רעם הרובים נשמע, הכדורים נפלטו, והוא וכל חבריו נפלו אל הבור. הם היו קשורים בשרשראות, וכולם נרצחו. אבי נקבר מתחת לערמת גופות שכיסוהו, ולכן חשבוהו למת. בכוח עז הצליח לנתק את עצמו מהשרשראות, ועד יום מותו נותרו סימנים על פרקי ידיו. אילולא היו סימנים, אולי לא היה מספר את סיפורו. מעדותה של אחותו נודע לי שהוא הלך ביערות העבותים, עד שחזר אל בית המשפחה עירום, המום, ולא פצה את פיו במשך ימים ארוכים. אהבתי את אבי בכל ליבי. אבא היה איש שתקן, אך כשפצה את פיו – הפיק מרגליות. , גדל בעיירה 13.11.1911־ לזכר אבי, אברהם גוטשטיין. נולד ב .12.7.1993־ ראדאוץ שברומניה. נפטר ב ציירה: אהובה לוברטובסקי 27

במרפסת האחורית המוצלת בענפי הגפן המטפסת, שתו ושוחחו ארוכות. דלת חדרי הייתה צמודה למרפסת והקשבתי. המורה אמרה לאימא: "את מאוד מוכשרת. הכלים שאת עושה מדברים, אנושיים. את צריכה ליצור בבית, לפסל. את לא סתם כדרית, את פסלת. מה עשית בעברך?" אימא סיפרה על עברה, אבל מה שנחרט בזיכרוני יותר מכול היה המשפט: "את עבודת הכיור הראשונה שלי עשיתי בטשקנט שבאוזבקיסטן, כשקברתי את בתי טיז'ה בבור שחפרתי במו ידיי בחומר שהיה על שפת הנהר, ואת הבור כיסיתי בחלוקי נחל". מאז יצרה אימא דמויות מהעיירה – "פסלי שואה" כינינו אותן. הכול התפרץ ממנה ויצא, ללא מילים, בעיקר בלילות שבהם נדדה שנתה. כשהלכה אימי לעולמה והיא שבעת שנים ומכאובים, הנחנו על קברה סלע שחור ועגול שהזכיר את דמותה, ופיסת שיש שעליה נחרט שמה של טיז'ה בתה. על יתרת הקבר פיזרנו חלוקי נחל. לזכרה של אימי, בלומה ויסברד לבית הלד, ולזכר בתה, טיז'ה רוזנבאום. אימא מכיירת סיפרה: חנה שניר כשאבא שלי פרש לגמלאות, החליטה אימי להירשם לחוג קרמיקה. כולנו ידענו שאימא יצירתית, אבל מעולם לא השתתפה בחוג כלשהו, מלבד חוג לשיפור העברית, כשהיינו ילדות קטנות, כיוון שחשוב היה לה לעזור לנו בלימודים. היא התלבשה יפה, ענדה את שעון הזהב הקטן שהוציאה מתחתית המגירה ואפילו מרחה אודם. כשחזרה בלחיים סמוקות וחיוך נסוך על פניה, קפצנו עליה שלושתנו: "נו, איך היה?" "נהניתי מאוד והמורה מקסימה. היא אהבה את הספל שעשיתי, אמרה שיצא כלי מיוחד, שונה. הכיוּר טוב לי מאוד להפעלת האצבעות", הוסיפה אימי, "כמתנצלת על בזבזנותה הפתאומית. בשבוע שלאחר מכן הלכה אימא לחוג שוב, נרגשת כולה, וחזרה הביתה שמחה. לא תמיד הייתה שמחה, וטוב היה לנו בשמחתה של אימא. אחרי חודש ביקרה המורה בביתנו. השתיים ישבו להתגבר ולהתבגר חלק שני: 28

ילדה מחפשת משמעות סיפרה: אליה מרקוס־פרנלדס ראיינה: גלית שלום־קדוש אימי ואבי היו מעורבים מאוד בחיי הקהילה היהודית בסאו פאולו שבברזיל. למרות זאת, מזמן שאני זוכרת את עצמי כילדה הרגשתי זרה. לא הרגשתי נוח עם הקודים החברתיים המהודקים, ואולי היו אלה הפערים הבלתי נתפסים בין החממה של הקהילה היהודית התומכת ובין ברזיל האחרת – שלא הייתה לנו שום יכולת לחולל בה שינוי של ממש. הוריי נפגשו בתנועת הנוער הקונסרבטיבית, ואחי ואני גדלנו בבית שופע עשייה חברתית ויהודית. בעקבות הוריי גם אני הייתי פעילה מאוד בתנועת הנוער, ובגיל שבע־עשרה הגשמתי את החלום והגעתי לישראל במסגרת תוכנית להכשרת מדריכים של התנועה הרפורמית. טיילנו בארץ, פגשנו את יושביה והתחברתי להוויה הישראלית בכל נימי נפשי. כעבור תשעה חודשים הסתיימה התוכנית, ואני חיפשתי תירוץ להישאר. נרשמתי לקורס מורים ללימודי 1991 השואה ב"יד ושם", אך מלחמת המפרץ בינואר קטעה את תוכניותיי. במטח טילי הסקאד הראשון לעבר ישראל צפיתי מהטלוויזיה בברזיל, אבל ליבי כבר היה במזרח. לא נתתי לדבר לעמוד בדרכי, אפילו לא לשבר רציני בקרסול ולא לניתוח שהסתבך. אחרי שיקום ארוך וכואב השארתי את מקל ההליכה בנמל התעופה נכנסתי על שתי רגליי 1993 בינואר 6־ בברזיל, וב בשערי נמל התעופה בן גוריון. ידעתי שחזרתי הביתה, לתמיד. בישראל מצאתי אהבה, הקמתי משפחה, רכשתי השכלה, ואפילו זכיתי להיות שותפה להקמת קהילה יהודית פלורליסטית שוויונית, שבעים שנה אחרי שסבי, קרלוס, הקים את הקהילה הקונסרבטיבית המפוארת בסאו פאולו. היום אני עוסקת בהדרכת נערות ונערים עם מוגבלויות קוגניטיביות לקראת טקסי בת מצווה ובר מצווה. לפעמים נדמה לנו שאנו מפלסים דרך חדשה, אבל אז, במחשבה נוספת – מתברר שאנחנו ממשיכים את הדרך שסללו לנו אמותינו ואבותינו. הילדה שקמה וחיפשה משמעות, מתקרבת היום לשנתה החמישים, ומרגישה שכל יום שעובר הוא יום שמדייק את משמעות חייה. לפיכך היא ילדה שמוצאת, כל יום מחדש מוצאת משמעות. 29

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=