הגדת התקומה של מזכרת בתיה תשפ"ג

הקת הגד ותמה של מזכרת בתיה, תשפ"ג

של מזכרת בתיה, תשפ"ג הקת הגד ותמה

פנים – יהדות שוויונית מזכרת בתיה 70 מובילת המיזם: ליאת יוספסברג בן־יהושע, יו"ר עמותת ריכוז המיזם ועריכה: אילת אסקוזידו עריכת לשון: נורית שי ניקוד: גילת עירון־בהר עיצוב: עדי צור, סטודיו לעיצוב גרפי כתבו וסיפרו אדריאנה כץ אהובה לוברטובסקי אורן איל אייל שלו איל דבירי איציק פרנלדס אסף ליפשיץ ברוך רובין דקלה צור־שמיר טלי מוסקל ישראל ועמיהוד ארקין ליאת יוספסברג בן־יהושע מיקה מנדלביץ נעמה יעיר עמיחי אתאלי ציון אסולין ציפי זלצמן רעות שמוכר־רוחמן שמרית צברי 2023-2022 הסיפורים נאספו בשנים ראיינו ארבל בייטשר ישראלה ליברוס לילי נגר נגה יפה ענת הר אבן קרן נבט שרית הראל־מימראן אומניות ואומנים אהובה לוברטובסקי אילנה כרסנתי אסף ליפשיץ יפה סביון ישראל לוי ז"ל מיכאל וייס ז"ל נועה כרסנתי רפנאל מוסקל ז"ל תודות מרטין הרשקוביץ, "יוצרים זיכרון" אפרת רובין־ברד, אורית סקלס־שנקר, דפנה שמשוני ועודד ארקין טובה בגון, מנהלת ארכיון מוזיאון המושבה ע"ש ערן שמיר כל הזכויות על השירים שמורות למחברים ולאקו"ם © הגדת התקומה באתר טרסה תצלום העטיפה: אילנה כרסנתי כיסא ריק מייצג אדם נעדר, ולכן יכול לרמז באומנות על מוות, אובדן וגעגוע. הפקה: נסים אסקוזידו, הסיפור שנשאר דפוס: גרפוס פרינט פתיחה

רואה אוךת עוד מחייך קבצה השביל הגדת תקומה היא ספר חי הממשיך להיכתב, והשנה הוא נוגע בנושא הרגיש של השכול הלאומי. בחרנו לפנות השנה לאחיות ולאחים שכולים אשר חוו וחווים את האובדן, וחשוב לשמוע את קולם. לעיתים כאבם של האחים מוצנע בסיפור הלאומי, המקדש את הנופלים ומתמקד בכאבם של ההורים. כאב האובדן של האחים מתואר בצורה כה נוגה בשיר קינה יפהפה מימי הביניים, "הים ביני ובינך" מאת רבי שמואל הנגיד, המבכה את מות אחיו יצחק. השיר מתאר את הכאב שנותר בליבו ושורף כאש עד יום מותו. אֲהָהּ, אָחִי! / אֲנִי יוֹשֵׁב / עֲלֵי קִבְרָך / לְעֻמָּתָךְ, וְלָך מַכְאוֹב / בְּתוֹך לִבִּי / כְּמַכְאוֹבִי / בְּמִיתָתָךְ! ... וְעַד בּוֹא יוֹם / חֲלִיפָתִי / בְּלִבִּי אֵש / פְּרִידָתָךְ! אנו תקווה כי הגדת תקומה תשמש להעברת להבת הזיכרון, ותשמר את זכר האחים. ברצוני להודות לכל המתנדבות והמתנדבים אשר סייעו גם הפעם להפקת ההגדה – למספרים, למראיינות, לאומנים ולאומניות, ובמיוחד לאילת אסקוזידו, אשר ניצחה על כולנו ברגישות רבה. ד"ר ליאת יוספסברג בן־יהושע פנים - יהדות שוויונית מזכרת בתיה 70 יו"ר עמותת פנים פועלת במזכרת בתיה במטרה להנגיש 70 עמותת יהדות פתוחה וזמינה לכול, בדגש על תרבות, טקסים ולימוד המחברים בין אנשים. העמותה מפעילה בית כנסת שוויוני (קונסרבטיבי), מקיימת שיעורים לנוער ולמבוגרים, ויוזמת ומובילה אירועי תרבות יהודית ותרבות ישראלית. העמותה רואה בהגדה זו חיבור למועדי ישראל בדרך חדשנית ומסורתית גם יחד. מיזם זה גם מחבר בין פניה השונות והיפות של רקמת מזכרת בתיה. יחידים ומשפחות נפגשים כאן כדי לספר סיפור המשותף לכולנו. אנו מאחלים לכולם למצוא עוצמה והשראה בפסיפס המגוון של הסיפורים. זו המשמעות פנים. 70 של 3

תהליכי חיים, להצית מחשבות לעתיד ולעורר מעשים של היחיד ושל הרבים הסובבים אותו. אני מודה מקרב לב לאחיות ולאחים, לילדים, להורים ולבנות הזוג שפתחו את ליבם ותרמו את מילותיהם ואת יצירותיהם לאסופה ייחודית זו. תודה חמה והערכה רבה למתנדבות האמיצות והמסורות, שסייעו לאחיות ולאחים השכולים להביע ולהנכיח את החוטים שניתקו ואת החוטים שעדיין מתוחים בין העולמות. פנים" על ההזדמנות לגעת בנושא כואב במגע אוהב ועוטף. 70" תודה לעמותת לצערנו, השכול הוא מרכיב בתקומה, והוא אישי־משפחתי וגם קהילתי-לאומי. ) המשובצים בהגדה כדי לצפות בסרטונים, האזינו QR סרקו את הקוֹדָרים (קוד לשירים והעשירו את ידיעותיכם על אודות הנופלים. התקומה היא מתמשכת, כַּצורך היומיומי להתמודד עם האתגרים הבאים אל פתחנו. הלוואי שנגלה בהגדה זו מקור לתעצומות ונשאב ממנה השראה. אילת אסקוזידו רכזת המיזם אנו מזמינים את תושבות ותושבי מזכרת בתיה להוסיף את זיכרונותיהם לפרויקט שלנו באתר טרסה, כי הגדת התקומה היא שער, פתח לסיפורים ולחיבורים נוספים. אספר עליך עם חיוך גדול הגדת התקומה של מזכרת בתיה מצטרפת לתהליך עיצוב הזיכרון בקרב קהילות בישראל. בין שֶבר השואה לקוממיות האומה, בין כאב אובדן חללי צה"ל ופעולות האיבה לבין חג עצמאותנו – ביקשנו לבנות גשר ולקרוא לו תקווה. המעבר מגדה לגדה מבטא את הכבוד לזיכרון הפרטי והלאומי, את הצורך להתאבל, וגם את הצורך להעריך את הטוב ולחגוג את ההישג. בשנה שעברה אספנו סיפורים שרובם עסקו בשואה, בעקירה ובעלייה, נסובו סביב הקמת המושבה והקמת המדינה. השנה החלטנו להסב את המבט לשכול הישראלי, למחיר הכבד שהחברה הישראלית משלמת במאבק המתמשך על קיומה. ביקשנו להעמיק את ההיכרות עם המשפחות שמצליחות לבנות ולהיבנות למרות האובדן, ואולי בציוויו. כשביקשנו לתת קול לאחיות ולאחים השכולים עמד חשש גדול בפתח. איך נוגעים בזיכרון כאוב? האם נזכה לשיתוף פעולה? האם האחאים יסכימו לחלוק איתנו רגעי עָבָר פרטיים? ללמד אותנו התגברות ותקומה? ככל שהלכו ונאספו הסיפורים נוכחנו לראות שכוח החיות וההמשכיות, הצמיחה והיצירה ניבטים מהם. לעיתים הם מקיפים ועוטפים את החלל, לעיתים נוכחים לצידו, לעיתים בוקעים מתוכו. סיפורי האחיות והאחים אינם עלילות גבורה או דברי הספד, אלא זיכרונות מלאי חיים המשרטטים קווים לדמותה של אהבה. הם מתארים קשרי אחאות בסגנונות שונים, בשלל גוונים; אחאות המלווה באחריות, בשותפות וברגש עז. כל אלה ממשיכים לחיות ולפעום בעומק הנשמה, ולהניע http://bit.ly/tkumamb 4

ַ ּובִן־רֶגַע ַא ּתָה ׁש ּוב מ ֹופִיע ּכְמ ֹו ּפִזְמ ֹון ח ֹוזֵר, ּכְמ ֹו ׁשְרִיקָה ּבָר ּוחַ, וַאֲנִי עֹוד ׁשֹואֵל, אֵיך אֲנִי עֹוד מִת ְּבַל ְּבֵל ּכ ְׁשֶרֹואֶה אֹותְך עֹוד מְחַּיֵך ּבִקְצֵה ה ַּׁשְבִיל ּכְאִּלּו ה ַּכֹל... ּכָרָגִיל עֹוד מְעַט עֹוד מְעַט יּורַם הָעֹגֶן עֹוד מְעַט וְנַפְלִיג עַד קְצֵה הָאֹפֶק ָוְכִמְעַט, אֲנִי ׁשָט עַד אֵלֶיך ו ְַא ּתָה ּכְבָר לֹא ׁשָם, ה ַּכָחֹל מִתְעַר ְּפֵל וְהַּלֵב מִתְק ַּפֵל ּולְרֶגַע אֶחָד ַא ּתָה קָרֹוב כמעט מילים: יאיר בן שלום, לחן ועיבוד טקסט: אסף אברבוך שלום שירת כראש מחלקת ־אל"מ במילואים יאיר בן נפגעים בצה"ל וכלל בשיר תחושות שעלו בקרב אחים ואחיות שכולים, יתומות ויתומים. עֹוד מְעַט, עֹוד מְעַט יָעּוף הַּנ ֶׁשֶר עֹוד מְעַט, ַאל ְּפַיִם רֶגֶל, מ ֵָאה ק ֶׁשֶר ָוְכִמְעַט הּוא מַּגִיע אֵלֶיך ּכִמְעַט, ה ַּמ ַּבּול מַתְחִיל לָרֶדֶת רַק עֹוד קְצָת עַד ׁשֶּלֹא נּוכַל לָסֶגֶת וְכִמְעַט ַהּוא נֹוגֵע ּגַם ּבָנּו, ּכְמֹו זֵכֶר נ ִׁשְּכָח וְהָרֵיח ׁשֶּלֹו, אֲנִי ּכִמְעַט ּכְבָר ּבָטּוח אֲנִי ּכִמְעַט ּכְבָר לֹא ּובִן־רֶגַע ַא ּתָה ׁש ּוב מ ֹופִיע ּכְמ ֹו ּפִזְמ ֹון ח ֹוזֵר, ּכְמ ֹו ׁשְרִיקָה ּבָר ּוחַ, וַאֲנִי עֹוד ׁשֹואֵל, אֵיך אֲנִי עֹוד מִת ְּבַל ְּבֵל ּכ ְׁשֶרֹואֶה אֹותְך עֹוד מְחַּיֵך ּבִקְצֵה ה ַּׁשְבִיל ַּכְאִּלּו ה ַּכֹל... ּכָרָגִיל ּובִמְעֹוף ה ַּצ ִּפֹור הָפַכ ְּת לְרּוח ַהָיִית לְאֵד, ּבַחֹם ּוב ַּקֹר ַא ּתָה יָכֹול עַכ ְׁשָו ּכְבָר לָנּוח וַאֲנִי עֹוד עֹומֵד, וְלָנֶצַח אֶזְּכֹר ַּובִן־רֶגַע ַא ּתָה ׁש ּוב מ ֹופִיע ּכְמ ֹו ּפִזְמ ֹון ח ֹוזֵר, ּכְמ ֹו ׁשְרִיקָה ּבָר ּוח ּכ ְׁשֶרֹואֶה אֹותְך עֹוד מְחַּיֵך ּבִקְצֵה ה ַּׁשְבִיל מַמ ְׁשִיך עֹוד לִג ְּדֹל ּכְאִּלּו ה ַּכֹל... ּכָרָגִיל 5

אסף ליפשיץ מספר על אימו, לאה שרשבסקי־ליפשיץ, ועל אחותה אהובה קראו לאימי לאה ש', אף שנישאה לאבי, ישראל ליפשיץ. קביובץ , נהרגה בתאונת 32 , כאשר הייתה רק בת 1944 בשנת אימונים של "ההגנה", בטרם מלאו לאחי התאום ולי שנתיים. דבורה'לה אחותנו הייתה בת שתים־עשרה (לימים, הסופרת דבורה עומר). אימא שלי הייתה היפהפייה של קיבוץ מעוז חיים. בנות משפחת שרשבסקי מעקרון (כך קראו אז למזכרת בתיה) היו יפות כאימן, אלטה. סבתא ילדה שישה ילדים: יצחק, שולמית, לאה, תמר, ציפורה ואהובה. אישה חסונה ונחושה זו היא שהובילה את התוצרת החקלאית אל העיר כדי למכור אותה. אבל כשאבא לקח אותנו לביקורים בעקרון סבתא כבר הזדקנה ונחלשה. אני זוכר בצלילות את אחד מהביקורים הללו. נכנסנו לצריף, וסבתא לקחה מייד את אחי נדב, הושיבה אותו על ברכיה והתחילה לבכות. אחי ואני תאומים לא זהים, ואני משוכנע שנדב הזכיר לה את בתה, לאה. שולמית הייתה האחות והחברה הקרובה ביותר לאימא. היא התחתנה עם דניאל ברין, בן למשפחה אמידה מאוד וידועה בחדרה. הן נהגו להתכתב ביניהן בקביעות. שולמית לא עמדה במשבר מותה של אימי, וניתקה איתנו קשר. אחרי האסון, דווקא אהובה נרתמה למשימת הטיפול בנו. עזבה זמנית את בן זוגה, ועברה לגור במעוז חיים למשך 22־ אהובה בת ה שנה. לפי ההמלצות החינוכיות של הדור ההוא, כיוונו את נדב ואותי לקרוא לה אימא, והיינו בטוחים שהיא אכן אימא שלנו. כעבור שנה היא חזרה יציקת ברונזה. האומן: אסף ליפשיץ לאה וישראל עם ילדיהם, נדב ואסף 6

לשדות ים והקימה משפחה, אך המשיכה לבקר אותנו, בהתחלה כל שבוע ואחר כך פעם בשבועיים, למרות תנאי הדרך והתחבורה של אותם ימים. מגיל ארבע אני כבר זוכר את גן הילדים בקיבוץ. גרים בו, ישנים בו, ומבקרים את ההורים אחר הצוהריים. המטפלות התחלפו, והגננת הייתה שתלטנית ומכוערת. לשמחתנו אהובה היפה ביקרה אותנו בימי שישי. יום חמישי אחד, ערב קודם לבואה של אהובה ובתיאום איתה, הסביר לנו אבא שהיא איננה אימא שלנו, אלא דודתנו. מעבר ליופיו, נדב היה שרשבסקי גם באופיו. הוא אמר לכל אחד בפנים מה שהוא חשב עליו, אמיץ ובלי מעצורים בפה. כשאהובה באה, הוא הצביע עליה ואמר לה: "את לא אימא שלנו!" אהובה כמעט התמוטטה. אני זוכר את עצמי עומד שם, ילד בן חמש או שש, ואף שבדרך כלל אני בוכה בקלות, הפעם לא הצלחתי לבכות. באותו יום איבדנו את אימא בפעם השנייה. ראיינה וכתבה: אילת אסקוזידו ,)17.12.1911( לאה שרשבסקי־ליפשיץ נולדה בכ"ז בכסלו תרע"ב ), בתאונת אימונים. 27.1.1944( נפלה בב' בשבט תש"ד שְמע, אחי, ותשמע אחותי יפה סביון ּת ִׁשְמְעִי, אֲחֹותִי, וְיִׁשְמַע ָאחִי: ּכ ְׁשֶּנְפַל ְּתֶם – נָפַל הַּזְמַן אֲׁשֶר ּגָדַל ּבַחֶדֶר א ִּתָנּו, יַח ְּדָו, ו ְׂשִחֵק ּבְנַהָג ַאמְּבּולַנְס. ַאחַר־ ּכָךְ, נִק ְּבְרָה ּגַם ה ַּקִרְבָה א ֲׁשֶר צָחֲקָה א ִּתָנּו צְחֹוק ּגָדֹול, ּבַּפִּנָה הַּקְטַּנָה ׁשֶהָיְתָה רַק לָנּו, רַק ׁשֶּלָנּו. אֲחֹותִי, ּתִׁשְמְעִי, וְיִׁשְמַע ָאחִי, הָיִינ ּו ׁשְנֵי חֲבֵרִים, וְהָיִינּו הַּיְלָדִים ׁשֶל א ִּמָא ו ְַא ּבָא. וְעַד עַכ ְׁשָו, ַאחֲרֵי ׁשֶהֲלַכְּתֶם, ּולְצ ִּדְכֶם מַל ְָאכִים מְלַּוִים ו ְׁשֹומְרִים נ ִׁש ְַאר ְּת אֲחֹותִי, וְנִׁשְַארְּת ָאחִי, הָאֲהּובִים ּבְיֹותֵר וְהַּיָפִים ּבְיֹותֵר: ל ַּמ ֹולֶדֶת, ל ַּמ ֹורִים, לַּצָבָא ׁשֶּלָנּו וְלַהֹורִים וְלָנֶצַח ּגִּבֹורִים. ָאח ׁש ֶּלִי, אֲח ֹותִי. 7

מכתב מישראל ומעמיהוד ארקין לאחיהם אליעזר אחינו היקר,אליעזר השנים עוברות, אך הזיכרון לא מיטשטש. מעטים וטובים היו ימי חייך. אחת לחודש, כשהגעת הביתה מ"מקווה ישראל", היינו קופצים עליך בשמחה ומתחרים על תשומת ליבך. אהבנו לשחק איתך כדורגל עם כדור הסמרטוטים שהכנו, ונהנינו לצאת איתך לשדות ולעבוד יחד בגינה. תמיד דאגת לפנות זמן ולהטות כתף כדי לעזור במשק. עבדת ברפת ובלול, טיפלת בעצים ובירקות ועשית כל שנדרש כדי להבטיח את פרנסת המשפחה. את הידע שצברת ב"מקווה" יישמת בבית; ממך למדנו איך להרכיב את עץ הזית בחצר, ובידיך ראינו לראשונה את פרי האבוקדו שהבאת הביתה מבית הספר. באביב צעדנו עם אבא אל חלקת החציר שנקצרה כדי לערום אותה. כל אחד מאיתנו עם קלשון, שמחנו על הזמן שניתן לנו לעבוד ביחד את האדמה – תמונה מלבבת של אושר צרוף שחקוקה עד היום על ליבנו. היית פלאח, אבל עשית חיל גם במסגרייה. התרגשנו כשהכנת לנו "תותחנים" ייחודיים העשויים מְטִיל מתכת, בורג וחוט. מילאת אותם באבק שרֵפה והם שימשו לנו רעשנים בחג הפורים. חשבת עלינו גם מרחוק. בסיום הלימודים התנדבת לפלמ"ח ויצאת להכשרה מגויסת בגבת. בפעם האחרונה שהגעת הביתה, לכבוד שבת יום הולדתך, קראת בבית הכנסת את פרשת בר המצווה שלך, פרשת "בלק", וישראל קרא את ההפטרה, שהרי זוהי גם שבת בר המצווה שלו. כעבור שלושה שבועות נפלת באומץ על הגנת המולדת. נבחרת לצוות שפוצץ את תחנת הרדאר שעל הכרמל כתגובה לגירוש מעפילים. לאחר הפיצוץ נפצעת מאש הבריטים וסירבת שחבריך יפנו אותך מחשש שייפגעו, נותרת יחידי על מורדות הכרמל עד אור הבוקר. הבריטים פינו אותך לבית החולים והמשיכו לחקור אותך שם עד שכוחך לא עמד לך עוד. רק שמונה־עשרה שנה מלאו לך. למחרת היום הובאת לקבורה במקום הולדתך, במזכרת בתיה, והבית השתנה מאוד. לעיתים חששנו שאנו מאבדים גם את ההורים. נפשם נשברה וגופם נחלש מכאב השכול. חצי שנה לאחר נפילתך הגיע עמיהוד למצוות, וציינו את האירוע בכאב. בזמן שקרא את ההפטרה, עמד אבא מאחוריו ובכה. לימים זכינו באח נוסף שנקרא על שמך – אחיעזר. לידתו הכניסה הביתה אור ושמחה. אליעזר עם הוריו, מרים וזלמן ארקין 8

מִכ ְּתָב קָטָן לְאִי ׁש ׁשֶּכְבָר רָחֹוק מ ִּכָאן ּוב ֹו רֵיח ֹות ׂשָדֶה ּפָת ּוח ׁשֶל ּדָגָן. ּכַף רַגְלֵינּו עַל הָאֲדָמָה לִפְנֵי ׁשֶהּוא הָלַך ל ַּמִלְחָמָה. ח ַּמָה יָדֹו הָיְתָה ּכ ְׁשֶהּוא ח ִּבֵק אֹותִי, ּכְבָר לֹא ּב ֹוכֶה, רֹואֶה ּכְמֹו ּבְהִּלּוך א ִּטִי, ּכָל הַּנ ְׁשִימֹות, הָרְגָעִים הָאֵּלֶה ׁש ֶּבַחּוץ וְאֶת הַהֵם ׁשֶּלֹא רֹואִים. י ֵׁש ו ַּדַאי ּבְמָקֹום נִס ְּתָר... מִכ ְּתָב קָטָן לְאִי ׁש אֶחָד רָחֹוק מ ִּכָאן ּובֹו ּתְמּונָה ׁשֶּי ֵׁש ּב ָּה ז ִּכָרֹון י ָׁשָן: ׁשְנֵינּו מְחַּיְכִים ל ַּמַצְלֵמָה לִפְנֵי ׁשֶהּוא הָלַך ל ַּמִלְחָמָה. מכתב קטן מילים ולחן: דני רובס בעת שירותו הצבאי. 21 דני רובס כתב את השיר לזכר אחיו הצעיר יואב, שנפטר ממחלת הסרטן בגיל השיר מבוסס על מכתב שנמצא בתיקו של יואב לאחר מותו והיה מיועד לחברתו. אנחנו זוכרים את טּוב ליבך, את מאור פניך ואת היופי שקרן ממך; את הצניעות שלך, את המסירות הרבה למשפחה ולמשק, את אהבת האדם והאדמה. דע שאנחנו עושים ככל יכולתנו כדי להמשיך את מורשתך, אנו ממשיכים לעבוד את האדמה ולטפל בשטחי החקלאות של המשפחה. את אהבת האדם שלך אנחנו מממשים באמצעות הפעלת קרן גמ"ח על שמך. רצית ולא הספקת להקים משפחה משלך, אבל המשפחה המורחבת שלך עודנה כאן. בכל הזדמנות מזכירים את שמך ומספרים באהבה לילדינו ולנכדינו על האח הגיבור, שאומנם לא זכו להכיר בחייו, אך מורשתו ואופיו הם חלק בלתי נפרד מחייהם. אוהבים ומלאי געגוע, ישראל ועמיהוד ראיינה וכתבה: שרית הראל־מימראן ,)18.7.1929( אליעזר ארקין נולד בי' בתמוז תרפ"ט ), בקרב. 21.7.1947( נפל בד' באב תש"ז מִכ ְּתָב קָטָן לְאִי ׁש אֶחָד רָחֹוק מ ִּכָאן ּובֹו ּתְמּונָה ׁשֶּי ֵׁש ּב ָּה ז ִּכָרֹון י ָׁשָן: ׁשְנֵינּו מְחַּיְכִים ל ַּמַצְלֵמָה לִפְנֵי ׁשֶהּוא הָלַך ל ַּמִלְחָמָה. ח ַּמָה יָדֹו הָיְתָה ּכ ְׁשֶהּוא ח ִּבֵק אֹותִי, ּכְבָר לֹא ּב ֹוכֶה, ּגַם לֹא ּבַּלַיְלָה לְב ַּדִי, רַק הַּזְמַן חֹוב ֵׁש אֶת ה ַּפְצָעִים – הָאֵּלֶה ׁש ֶּבַחּוץ וְאֶת הַהֵם ׁש ֶּלֹא רֹואִים. י ֵׁש ו ַּדַאי ּבְמָקֹום נִס ְּתָר ּת ְׁש ּובָה לְכָל ּדָבָר, ָאז ל ָּמָה ּדַוְקָא לִי נִגְמַר ה ַּכֹל לִפְנֵי ׁשֶהִתְחִיל? 9

החיים במוגילב היו קשים. משפחות חיו בצפיפות וסבלו מתנאי תברואה בלתי סבירים, אך האב המוכשר מצא איכשהו דרך לעבוד ולפרנס, דבר שהפיח בבני המשפחה תקוות חדשות. בהיות איציק בן שש חלה אביו בטיפוס הבטן ומת. כעבור שנתיים, לאחר שחרור רומניה על ידי הרוסים, התחיל איציק ללמוד בבית הספר, והשתדל לצמצם את הפער בלימודים. לאחר שנתיים וחצי מתה עליו גם אימו, חנה. ארבעת ילדי המשפחה נשארו יתומים מאב ומאם, גלמודים ועזובים. איציק ושלמה שוכנו בבתי יתומים אך שאפו לעלות ארצה. הוצאו בחשאי מבתי היתומים. בסיוע 1947 בדצמבר ארגון "עליית הנוער" נסעו ברכבת עד בולגריה, ומשם הפליגו באוניית המעפילים "פאן יורק", שאותה עצרו האנגלים והובילו את נוסעיה למחנה המעצר בקפריסין. לאחר חודשיים של לימודי עברית וציונות בקפריסין עלו השניים לארץ באונייה "קדמה". הילדים התאקלמו במושב שלנו. אחי מני סיפר כי איציק התערה בחברת הנוער, גדל כצבר אמיתי והיה לבחור כריזמטי ומנהיג, יוזם ואמיץ. איציק היה המקשר בין הנערים העולים ובין פרנסי המושב. אם מישהו נתקל בבעיה, היה איציק הכתובת לסיוע בפתרונה. מיקה מנדלביץ כותבת על אחיה, איציק ליכטנברג האחים איציק ושלמה ליכטנברג הכרנו כשעלו את ילדים 40 במסגרת "עליית הנוער", קבוצה של יתומים שנקלטו אז במושב. אנחנו, משפחת גרוס, זכינו לקבל את שלמה לביתנו. הוא גדל איתי ועם אחי מני, והיה לנו כאח. סבי וסבתי קלטו את איציק לביתם, והוא מצא בו חמימות והבנה, וראה במשפחת אביש תחליף לבית ההורים שאבד. כולנו היינו קרובים, משפחה גדולה ומאוחדת. 1935 ביולי 31־ איציק נולד ב בעיירה סבני שברומניה. נשלח אביו, משה, 1940־ ב למחנה עבודה בכפייה. זמן קצר לאחר מכן גורשו היהודים והמשפחה עברה תלאות, עד שהתמקמה בעיר דורוהוי. האב שוחרר, איציק התחיל לבקר בגן ילדים, אך בטרם הספיקה משפחתו ליהנות מהשיפור היחסי במצבם, נגזרה עליהם הגליה למוגילב שבטרנסניסטריה. איציק ושלמה ליכטנברג 10

מני הוסיף כי לאיציק הייתה חיבה מיוחדת אליי. הוא נשא אותי כפעוטה על כתפיו לאן שהלך. באחד מטיולינו, הוא ברגל ואני על שכם, פגשנו חבורת בנות. הן השתעשעו איתי ושאלו את איציק: "מה ׁשְמ ָּה?" איציק השיב: "שמה מרים־ורדה". "ילדה כזאת יפה עם שם כזה מכוער?" הגיבו הבנות, ואיציק החליט: "מעכשיו אני קורא לה רק מיקה". פירוש המילה "מיקה" ברומנית – קטנה. מאז נותרו שמותיי הרשמיים בתעודת הזהות בלבד, וכולם פונים אליי בשם שבחר עבורי איציק האהוב שלנו – מיקה. , בהיותי בת שלוש, התגייס איציק לצה"ל. לא היה 1953־ ב מאושר ממנו על יכולתו לשרת במולדת המשוחררת. בפסח קיבל חופשה מהצבא. בערב, בלכתו עם חברים מכפר הס לתל מונד, נרצח בידי פדאיון, ערבים מסתננים. איבדנו אותו לעולמים, את האיש הצעיר יפה התואר, החבר עז הנפש, החקלאי בנשמתו. מי יודע עד היכן היה מגיע אילולא נרצח. ,)31.7.1935( איציק ליכטנברג נולד בא' באב תרצ"ה ), בפעולת איבה. 5.4.1953( נפל בכ' בניסן תשי"ג בדבריה שיבצה מיקה מדבריו של שלמה ליכטנברג, אחיה־אחיו של איציק, שאותם כתב בספר כפר הס. כבר אורית גידלי אֲנִי נֹו ׂשֵאת אֶת אֵינַי ּבְבֵית ה ַּקְבָרֹות, ׁש ֶּבֹו נֹותַר רַק ה ַּטֶבַע: ה ַּׁשְאֵלָה הַּזֵהָה ל ַּת ְׁשּובָה. ּבֵין ׁשְנֵי הָעֵצִים ׁש ֶּצ ֹומְחִים ּב ַּד ֶׁשֶא מ ַּבִיט ּבִי עֵץ אֶחָד ׁשֶל אֲוִיר וַאֲנִי נ ִׁשְעֶנֶת עָלָיו, ׁשְלּוחַת יָדַיִם. אִם ָאדָם נ ֹופֵל לְבַד ּב ַּיַעַר, ּבְס ֹופ ֹו ׁשֶל ּדָבָר נ ֹופֵל ָאדָם לְבַד ּב ַּיַעַר. ּכָל הַּיַעַר ׁשֹומֵע אֹותֹו, וְלֹא יָכֹול לַע ֲׂשֹות ּדָבָר. מתוך השיר "כבר", בספר "ערש", הקיבוץ המאוחד. 11

), שירת כקצין בצבא קבע 22.7.1961( דוד כרסנתי נולד בט' באב תשכ"א בחיל האוויר והקים משפחה במזכרת בתיה. נפטר ממחלת הסרטן בכ"ח ), והותיר אישה – אילנה, ושלושה ילדים – 29.11.2005( בחשוון תשס"ו יונתן, יובל ונועה. נדודיי מילים ולחן: נועה כרסנתי לַיְלָה מַז ְּכִיר ׁשֶה ַּס ֹוף ׁשֶל ה ַּי ֹום ּבָא, ח ֹׁשֶך ׁשֹוכֵן וְנִר ְּדָם נָד וְגַם נָם, ׁשּום הִּגָיֹון וְהַּזְמַן לֹא צָלּול ּכְבָר, אֹור מִּיָרֵח מֵעָל מְסַנְוֵר ּכַר. ּכ ְׁשֶה ַּׁשֶקֶט ּבָא, לֹא מַצְלִיחָה לְהֵרָדֵם, ּכָל ה ַּמַח ְׁשָבֹות עֹוצְרֹות עִם ה ַּמַנְּגִינָה. עֵדֶר ּכְב ָׂשִים מְב ַּק ֵׁש מְנּוחָה ּדַי, חֲל ֹום ׁש ֶּנִקְטַע וְנִמ ְׁשָך ּבְרֹא ׁשִי חַי, עֵינַי נִפְקָחֹות ּבְלִי רָצֹון, עֲיֵפֹות הֵן, ּת ְׁשּו ׁשֹות מִת ְַא ּמְצֹות לְהַחְזִיק אֶת הַּגּוף עֵר. ּכ ְׁשֶה ַּׁשֶקֶט ּבָא, לֹא מַצְלִיחָה לְהֵרָדֵם, ּכָל ה ַּמַח ְׁשָבֹות עֹוצְרֹות עִם ה ַּמַנְּגִינָה. ּכ ְׁשֶה ַּׁשֶקֶט ּבָא, ּכְלּום לֹא נִרְּגָע, ּכֶלֶב נְחִּיָה י ָׁשֵן. לַיְלָה מַז ְּכִיר ׁשֶה ַּס ֹוף ׁשֶל ה ַּי ֹום ּבָא, חֲל ֹום ׁש ֶּנִקְטַע וְנִמ ְׁשָך ּבְרֹא ׁשִי חַי. הכיסא הריק מייצג אדם נעדר, ולכן לעיתים מסמל באומנות אובדן. צילמה: אילנה כרסנתי 12

רּוחֹות קָרֹות ה ַּבַיְתָה נִכְנָסֹות, אֱמֶת מָרָה טֹופַחַת עַל ּפָנֵינּו, ּובָאֲוִיר ׁשְתִיקָה ק ָׁשָה מִּנ ְׂשֹא וַעֲרָפֶל ּבְזָו ִּי ֹות עֵינֵינ ּו. ּכָל־ ּכָך ק ָׁשֶה לִכ ְּתֹב ּדְמָעֹות, ק ָׁשֶה ל ָׂשֵאת אֶת ה ַּדְמָמָה, ּכָל־ ּכָך ק ָׁשֶה ל ָׁשִיר ּדְמָעֹות ּומִי י ִּתְנֶּנּו נֶחָמָה? וְצֵל ּגָדֹול יֹו ׁשֵב מ ַּמ ָׁש מּולְךָ, עָנָן ׁשָחֹר עֹוטֵף אֶת הָרָקִיעַ, וְטַלְטֵלָה אֹוחֶזֶת אֶת ּכֻּלְךָ, ַא ּתָה הֹולֵךְ, הֹולֵךְ, וְלֹא מַּגִיעַ. ׁשֶרַק נִמְצָא ּכֹוחֹות לְהִתְּג ַּבֵר, ׁשֶרַק נִמְצָא מִּלִים ּבְתֹוך הָאֵלֶם, הֲמֹון מִּלִים רֹוצֹות לְה ֵָאמֵר וְכָל מ ִּלָה ּבְת ֹוך ּדִמְעָה נִמְהֶלֶת. קשה לכתוב דמעות מילים: אילן גולדהירש, לחן: ברי סחרוף הַּלֵב נִצ ְּבָט ּובַּגָרֹון מַחְנָק וְה ַּדְמָעֹות יֹורְדֹות לָהֶן ּכְמֹו ּג ֶׁשֶם, וְלֹא ר ֹואִים ּדָבָר מֵרֹב ָאבָק ּומִי יֹודֵע אֵיך ּבִכְלָל לָג ֶׁשֶת. צילמה: אילנה כרסנתי 13

הגדולה למוזיקה שאבתי ממך, ואני ממשיך בדרכך, לנגן ולשיר ולשמח אחרים. בזיכרוני שניכם יחד, יפים כל כך וכמעט בלתי נפרדים, רוכבים יחד על הווספה ברחובות עפולה. רק מלחמת יום הכיפורים הפרידה ביניכם. למרות השלם הבלתי נפרד שהייתם בצעירותכם, אני יודע, אלי, שאחרי מותו של אשר צמחת לאדם שלם יותר. היית לנו, בני המשפחה הצעירים, מודל לחיקוי, דמות אב לצידו של אבא. כמה שנים אחרי שאשר נפל החליט אבא לעבור דירה מעפולה לאשדוד, כדי להרחיק את אימא מבית העלמין, שאליו הייתה נוסעת לעיתים תכופות וחוזרת הביתה שבר כלי. רק אתה, אלי, נשארת בעפולה ובנית בית עם ירדנה, וילדתם את אשר ואת יובל. מאז מותו של אשר, ערבי ליל הסדר איתך, אלי, הפכו לאירוע ייחודי. כל ליל סדר היית מתרגם לנו בשמחה גדולה את ההגדה לשפה המרוקאית. לימים, הפכנו את האהבה הגדולה שלך לערב ליל הסדר למסורת מיוחדת – לאורך שנים רבות היינו חוגגים את ליל הסדר ב"שבטה", בסיס ההדרכה של חיל התותחנים ששירתי בו כקצין השלישות. ידוע היה שמדי ליל הסדר משפחת אסולין מגיעה, על נעריה ועל זקניה, לחדר האוכל בבסיס, והרבנים של חילות היבשה והרב הראשי הצבאי היו מגיעים לחגוג ציון אסולין כותב לאֶחיו, אשר ואלי לאשר ואלי, אחיי התותחנים, גיבורי התהילה וההוד, אני עומד דומע בחתונה של אשר, הבן של אלי (שנקרא על שמך, אחינו אשר). ממשש את השרשרת שעל צווארי שעליה מוטבעות תמונותיכם שמלוות אותי בכל עת. צמרמורת עוברת בגופי. החתן המאושר גבוה כמוכם, ככל בני משפחת אסולין. אנחנו, שבעה אחים ואחיות שנותרנו אחרי לכתכם, עומדים לצידו, בלעדיכם. לשמע ברכות האירוסין והנישואים, "שַׂמֵּח תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהּובִים, כְּשַׂמֵּחֲך יְצִירְך בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם", אני יודע שאתם בגן עדן, עומדים זה עם זה נרגשים, כמו פעם, כשהייתם צעירים ובלתי נפרדים. ברגע שמח זה אני נזכר שקצין העיר הקיש על הדלת שלנו פעמיים. לא האמנו שזה יכול להיות, אך במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון, בהפרש של כמעט עשור, נלקחתם מאיתנו לצבא השמיים. אשר, הייתי צעיר כל כך כשהלכת. הייתי תלמיד כיתה ה' ועסוק בעולמי שלי, אבל אני זוכר אותך כבחור בריא, חסון וגבוה, הכי יפה בעפולה. אהבת מוזיקה, ניגנת, ונהגת להתחזן כפייטן ולשמח חתני בר מצווה. את האהבה 14

כשהמילים "קֹול מִצְהֲלֹות חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם, ּונְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם" מתנגנות ברקע, הגעגועים אליכם קשים מנשוא. בחיי היומיום כולנו שמחים ונותנים, והרגע הזה שמח במיוחד, אבל דווקא עכשיו אני עצוב מאוד. שלכם, ציון ,)1955( אשר נולד בשנת תשט"ו ), ברמת הגולן. 6.10.1973( נפל ביום הכיפורים, בי' בתשרי תשל"ד ,)5.12.1953( אלי נולד בכ"ח בכסלו תשי"ד ), בקרב בלבנון. 26.8.1982( נפל בז' באלול תשמ"ב ראיינה וכתבה: ענת הר אבן איתנו את ליל הסדר המיוחד הזה, לזכריכם, יקיריי. אשר ויובל הקטנים, ילדיו של אלי, היו מתרוצצים בינינו. אלי, כל מי שהכיר אותך זוכר את שמחת החיים שלך. הנסיעות הארוכות איתך היו חוויה של צחוק ובדיחה. מסירותך יוצאת הדופן למשפחה ולמדינה הפכה למורשת, לצוואה. רובנו, אחיך, חתמנו קבע לשנים ארוכות. אחרי מותו של אשר התעקשת לחזור מהאזרחות ולשרת בקבע בחיל התותחנים, אף שאת השירות הצבאי שלך עשית בגולני. אני בעקבותיך, אחרי מותך, התעקשתי בכל תוקף שיעבירו אותי לחיל התותחנים. אריה מזרחי, קצין תותחנים ראשי דאז, אמר לי: "אני לא יכול להסתכל לאימא שלך בעיניים. אל תעשה לי את זה, יותר לא יכול". אבל גם אני, כמוך, לא ויתרתי. צירפו אותי למפקדת חיל . תא"ל 1 התותחנים, יצאתי לקורס קצינים וסיימתי בה"ד יעקב טרנר, ראש כוח אדם, בא להעניק את סיכת מ"מ , בית ספר לשלישות, 11 מצטיין למופת. גם את בה"ד סיימתי מצטיין. בליבי המשכתי את דרככם. אבא ואימא היו אנשים פשוטים וחמים. בצניעותם ובפשטותם חינכו אותנו להיות הכי טובים, לתת ולתרום. ואתה, אלי, היית הראשון מאיתנו שיישם את זה. הדגמת לנו, האחים, מה פירוש ציונות ונתינה. אשר ואלי אסולין 15

למסעות בארץ ובעולם. הוא התעניין בהנדסה, בתעופה, באווירונאוטיקה. אולי היה הופך לפוליטיקאי. אני פניתי לתחום הביולוגיה והמחקר. כשלמדתי למבחני הבגרות ברצינות ובהשקעה רבה, לואיס כבר שירת בצבא. הוא קנה לי ספר שירים של לאונרד כהן, וכתב לי הקדשה: "הכול טוב, אבל לא יותר מדי, צריך לדעת ליהנות". אולי רמז או המליץ לי למצוא איזון בין השקעה בלימודים ובקריירה לשעות הפנאי. כשיצאנו ביחד, הוא עם החברה שלו ואני עם החבר, נפגשנו כבוגרים – אחי הגדול ראה אותי כשווה. כבר לא הייתי האחות הקטנה שמציקה לאחיה הגדול. מנקרת בי הרגשה של החמצה, שלא הכרנו מספיק כאנשים בוגרים. מעניין מה היה קורה אילו... ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים הוא ישב בצריח, כמפקד טנק, ונפגע מרסיס. חנן, חברו ובן זוגי, היה הראשון שידע שלואיס נפל. אדריאנה כץ כותבת על אחיה, לואיס קלמר היום שמורה אצלי קלטת השירים שאחי עד לואיס הכין למסיבת השחרור שלו. חצי שנה לפני השחרור תכנן עם חברו הטוב, מוישל'ה, את המסיבה. הם הקליטו את השירים ליום הגדול, אבל המסיבה התייתמה ולא נחגגה. עלינו ארצה. אני נזכרת איך לפני כן, ברומניה, 1966 בשנת שיחקנו עם בני הדודים שלנו בשמחה ובשובבות של ילדים, הוא עם חרבות ואני בטיפוס על עצים. חיים שלווים וטובים היו לנו שם. למרות המבטא הזר והיותו עולה חדש, היה אחי דמות פעילה ומרכזית בתיכון "תמר" (לימים תיכון על שם עמוס דה שליט). זמן קצר אחרי שהתחיל את לימודיו נבחר למועצת התלמידים, ונאבק עבור זכויותיהם. הוא הוביל הפגנה נגד גזֵרה של נוימן, המנהל, שאסר על שיער ארוך לבנים. בזכות החתימות שארגן על עצומה – בוטלה הגזֵרה. הוא היה מקובל ואהוב מאוד. אנשים ביקשו את קרבתו. עם חוש צדק מפותח והרבה ביטחון עצמי, התווכח עם המורים בענייני פוליטיקה. עם המורה לספרות, פטרזייל, שהיה הומניסט גדול, לוחם זכויות ושמאלני, הוויכוחים נמשכו גם בהפסקות. לואיס אהב לטייל ולתור את הארץ, ובמיוחד אהב את הנסיעות לכנרת. גם אני אוהבת לטייל ולצאת לואיס קלמר ואחותו אדריאנה 16

סוֵודר שושנה ויג א ִּמִי סָרְגָה ל ְָאחִי סְוֵדֶר מֵחֹובֶרֶת לִסְרִיגָה ּבְדֻגְמָאֹות ׁשֶל חּוטֵי צֶמֶר חּומִים. א ִּמִי סָרְגָה ל ְָאחִי ה ָָאהּוב סְוֵדֶר נִפְלָא ׁשְתִי וָעֵרֶב לְהַצְמִיד אֶת ּגּופֹו אֶל ּבַד חַם. א ִּמִי סָרְגָה ל ְָאחִי סְוֵדֶר יָפֶה ּכְמֹו ָאחִי. הַּסְוֵדֶרנ ִׁשְַאר ּבַּבַיִת ו ְָאחִי נ ִׁש ְַאר ּבַחֹולֹות ּבְחֹם ה ַּמִד ְּבָר, לְלֹא ּבַיִת, נֹודֵד ּבְגַעֲגּועָיו. עם לכתו נפרדתי מהמשפחה התוססת שהייתה לנו. נהיינו משפחה שונה ועצובה, שלא כל כך מדברת. ההורים השתדלו לקיים חיים רגילים. ואני, בתם היחידה, רציתי להצילם מהכאב. ביום הולדתי השמונה־עשרה הרעיפו עליי החברים והשכנים אהבה וחיבוקים, אבל הרגשתי שלא מגיע לי שיחגגו לי כך, אחרי האסון שפקד את משפחתנו. החברים של אחי אימצו אותי, לקחו אותי לבילויים ולמסיבות ועטפו אותי בחום ובאהבה. כשהתבגרתי השתניתי – רציתי נפרדות, לא להיות רק "אחותו של לואיס". . אני מתגעגעת אליו ולהורים. כשאני 21 הוא נשאר ילד בן מצליחה במשהו, כשטוב לי וכשאני מקבלת הערכה ואהבה – הם חסרים לי במיוחד. בין היתר, הייתי רוצה לחלוק איתם את הצלחותיי המקצועיות, והייתי רוצה שלואיס יהיה גאה באחותו הקטנה. ), נפל בי"א בתשרי 7.8.1952( לואיס אורן קלמר נולד בט"ז באב תשי"ב ), בקרב בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. 7.10.1973( תשל"ד ראיינה וכתבה: ישראלה ליברוס 17

בילדותנו חיינו בצמצום, הסתפקנו במועט, אבל היינו משפחה שלמה. כנער היית מצחיקן, ואהבת לעשות מעשי קונדס. היית תעלולן ואהבת להצחיק, אבל עם ההורים היית רציני והתייחסת אליהם בכבוד רב. אהבת מאוד לצלם, ותמיד הייתה מצלמה צמודה אליך. כשסיימת את לימודיך בתיכון התחלת ללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. צפי מספרת שהכרתם במלחמת ההתשה במתלה, בסיני. שירּת כקצין במוצב המזח, וצפי שירתה שם כצַּפָנִית. החברות ביניכם נמשכה שלוש שנים, עד לנישואיכם. צפי ראתה אותך בפעם האחרונה חודש וחצי אחרי החתונה, כשליוותה אותך לאוטובוס המגויסים שלקח אותך למלחמה שממנה לא שבת. על חבילת המכתבים שחזרה אליה ללא תשובה כתוב "נעדר". בעיתון "העיר כפר סבא" פרסמו את תמונות הנעדרים ואת שמותיהם, ואתה היית ברשימה. יום לפני תום המלחמה כתבת: "המורל גבוה, מפני שרואים נעליים עזובות, וגם מפני שמזנבים בישמעאלים כהוגן. מרגיש מצוין, והדבר האחרון שחסר לי הוא מקלחת חמה". , כי כשהמלחמה 1973 אני שומרת על האתרוג מסוכות שנת הסתיימה וחיכינו לשובך, עיניי הביטו באתרוג הכמש, וחלפה מחשבה בליבי: אולי גם מאיר כמש בחולות סיני? אז אמרתי לעצמי: לא, לא! הוא חי. הוא חי! אהובה לוברטובסקי כותבת לאחיה, מאיר אלפרט מאיר אחי, נולדת כששהינו במחנה פליטים בעיר ליאון שבצרפת, בדרך לארץ ישראל. ידענו שבקרוב נעזוב את מחנה הפליטים ונעלה לארץ ישראל, ושבארץ יהיה לנו בית משלנו. אכזבה ציפתה לנו, כשהגענו למחנה אוהלים ברעננה. רק אחרי שהות ארוכה במחנה העולים קיבלנו בית קטן בכפר סבא. מאיר אלפרט ואחותו אהובה 18

שיר בחמישה מובנים (חקל שני) אלמוג בהר כְּאֵב לִבִּי הּוא חֵלֶק מִלִּבִּי כְּמֹו שֶׁשִּׂמְחַת לִבִּי הִיא חֵלֶק מִלִּבִּי כְּמֹו שֶׁדִּמְעֹותַי הַחֲסֵרֹות הֵן חֵלֶק מִבִּכְיִי: בְּעִבְרִית גַּם נַחַל ַאכְזָב הּוא נַחַל. בטלוויזיה הראו את המטוס שחזר ממצרים עם השבויים. שמעתי את קולות הצהלה וחשבתי: אולי הבא יהיה מאיר? הם ירדו וירדו, ואתה אינך. רק כעבור חצי שנה נמצאה גופתך בטנק שרוף ליד החווה הסינית. התברר , יום לפני תום המלחמה. 1973 באוקטובר 22־ שנפלת ב הובאת לקבורה בבית הקברות בכפר סבא. האתרוג השמור אצלי מזמן המלחמה הפך לסמל של חלל. להורים היה קשה לשאת את השכול, במיוחד לאבא, הוא מיאן להתנחם. הוא נשא על צווארו את תמונתך, ולא הוריד אותה עד יום מותו. הזמן קצוב ומדויק לכולם, אבל דקה בשדה הקרב היא כנצח. תחושת השכול היא ריק, חלל. המכחול שלי טבל מאז בצבעים של יגון. אני רוצה לספר לך, מאיר, שהכאב על אובדנך לא פסק. עם זאת, יש שמחה במשפחה – יש לי שלושה ילדים, וגם נכדים ונינים. הרבה אושר. בליבי תפילה לשלום בארצנו, שלא תהיינה עוד מלחמות. ,)13.6.1948( מאיר אלפרט נולד בו' בסיוון תש"ח ), בקרב בסיני. 21.10.1973( נפל בכ"ה בתשרי תשל"ד יצירה של אהובה לוברטובסקי: עורב (צילם: אריאל מנור) 19

בתקופת שירותו הצבאי גר דובי בחדר קטן, בצריף ישן ליד ביתנו. כל יום שישי, לפני הגיעו, ניקיתי את חדרו ושמתי פרחים בצנצנת, וכשהגיע הביתה הייתי גאה לצחצח את נעלי הצנחנים האדומות שלו. דובי והדסי התחתנו בשדה אליהו, ועלו למעלה גלבוע לשנת שירות בהקמת הקיבוץ החדש. נהניתי מאוד לבקר אותם. היה לי נעים בחברתם, אהבתי את הנוף הנשקף מההר לעמק, ועד היום אני שמחה שבניתי כאן את ביתי. תכונותיו המיוחדות של דובי השפיעו עליי מאוד: אוזן קשבת, עין פקוחה לראות גם את הדברים הקטנים, לב פתוח ורגיש לכל מי שהיה לידו, תבונה רבה ותחושת אחריות ומנהיגות. כנערה מתבגרת התרשמתי מהאבהות נעמה יעיר מספרת על אחיה, דובי (יצחק־דב) שמיר עלו הורינו, חנה ואליעזר שמיר, מגרמניה 1934־ב במסגרת "עליית הנוער", והקימו את קיבוץ שדה אליהו, בעמק המעיינות. הם נשאו בתפקידים מרכזיים בעבודה, בחברה ובתרבות. גדעון, אחי הבכור, היה בן אחת־עשרה כשנולדתי, ולדובי מלאו שבע. דובי שמח בי מאוד, האכיל אותי וטיפל בי באהבה. מגיל צעיר התפתח בינינו קשר עמוק. תמיד היה רגוע, מחייך, מקשיב, חברותי ומשרה ביטחון. דובי אהב מאוד בעלי חיים, וטיפח ליד הבית שלנו גן חיות קטן – צבים, יונים וברווזים – ואני בעקבותיו. הורינו העניקו לנו מגיל צעיר את האהבה לטבע, לחי ולצומח. יצאנו ביחד לטיולים רבים באזור, דבר שבוודאי השפיע עליי לימים, כשבחרתי להיות מורה לטבע. בשנות ילדותנו המוקדמות נפטר אבינו, ואני בת שלוש. גדעון ודובי פרשו עליי חסות "אבהית", שמרו עליי, דאגו לי והיינו חברים טובים ממש. לעיתים קרובות שיתפתי את דובי בחוויותיי עם חבריי הטובים, ותמיד הייתה לו עצה מועילה ומילה טובה לעידוד. בסיום לימודיי בכיתה ו' קיבלתי ממנו מתנה – את הספר על חיי חנה סנש. הוא כתב לי בהקדשה: "קבלי את ספר חנה, נעמה בת חנה". הזדהיתי עם דמותה המיוחדת של חנה סנש, ונעזרתי בספר הזה כמדריכה וכמורה. דובי ואֶחיו, גדעון ונעמה, עם אימם, חנה שמיר 20

היֵדעו הדמעות רבי יהודה הלוי הֲיֵדְעּו הַדְּמָעֹות מִי שְׁפָכָם וְיֵדְעּו הַלְּבָבֹות מִי הֲפָכָם ּבֹוא מְאֹורָם ּתֹוך רְגָבִים הֲפָכָם וְלֹא יֵדְע ּו רְגָבִים מַה בְּת ֹוכָם בְּתֹוכָם ׂשָר וְגָדֹול תָּם וְיָשָׁר יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבֹון וְחָכָם. המושלמת שלו, מהמסירות ומהאהבה שהעניק לילדיו דקלה, אלישע וערן. אלה בוודאי השפיעו עליי בגידול ילדיי שלי. במלחמת יום הכיפורים היה הגדוד שלו בהמתנה בין יריחו לירושלים, ואני שירּתי באזור כקצינת ח"ן בנח"ל. נפגשנו רבות בשטח, הבאתי לחיילים עיתונים וממתקים, ולקחתי את בגדיהם המלוכלכים לכביסה. זכיתי להיות עדה להערכה הרבה שרחשו החיילים והסגל של הגדוד כלפי דובי. התגאיתי בו מאוד. שנים יפות וטובות עברו, עד היום הנורא שבו קיבלתי את ההודעה שדובי נהרג כסמג"ד במהלך תרגיל של חטיבת היה ּבְנָפְלֹו. מאז מלווה 30 נ"ט מוצנחת באזור ניצנה. בן אותי חסרונו הגדול בכל יום. האהבה, המסירות, חום הלב והרוך שלו הפכו לחלק ממני, ואני משתדלת להמשיך לצעוד בדרכיו הטובות. מעט נחמה מצאתי בהקמת משפחתי, ובקשר הטוב והחזק עם הדסי, דקלה, אלישע שנה אחרי דובי, בקרב בלבנון. 20 וערן, שלצערנו נהרג יהי זכרם היקר ברוך ומבורך תמיד! ,)21.2.1947( דובי שמיר נולד בא' באדר תש"ז ), בתאונת אימונים. 17.4.1977( נפל בל' בניסן תשל"ז פסלים שיצר מיכאל וייס: האיש החושב, כל העולם על הגב שלי מיכאל וייס נולד בכ"ט בסיוון ). שירת בצבא קבע 8.6.1956( תשט"ז בחיל האוויר והתגורר עם משפחתו במזכרת בתיה, נפטר ממחלה בכ' בניסן ). הותיר אישה, לאה, 2.4.2002( תשס"ב ושלושה ילדים: סימה, רחל ועידו. מיכאל למד מסגרות בגיל צעיר ונהג לפסל בברזל. 21

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=