Page 107 - צעדה לחיים
P. 107
הקשר בינינו ,שש הבנות שהיינו ביחד בשוודיה ,נשמר בחודשים הראשונים בארץ
ולאורך השנים .אנחנו ביחד כמו משפחה א ִמתית והשם שדבק בנו הוא "השוודיות".
כולנו הקמנו משפחות ,ויש לנו ילדים ונכדים .אנחנו נפגשים כל חג וסתם לערב חברים.
בכל פעם מישהו אחר מזמין אליו .הקשר ,היחסים הנפלאים ,הם שמחזיקים אותנו .בלב
אנחנו תמיד ביחד ,גם אם לא נפגשים במשך כמה חודשים .זאת המשפחה שלי בעצם.
כתחביב אני מטפחת בחצר הבית בקריית גת גן קקטוסים .התחלתי לשתול קקטוסים
כשעברנו לקריית גת .אני אוהבת אותם ומטפלת בהם ,מתמצאת במינים ובשמותיהם,
כמו :כיסא החותנת ,מלכת הלילה או ממלריות .אני לא זורקת כלום ואוספת כל מיני
חפצים :גלגלים ,מכשירים ,קומקומים ועוד .מהם אני מעצבת פסלים ,צובעת באדום
ומשבצת בגינה לגיוון.
פעמים רבות אני נזכרת בתקופת השואה.
הבנות גדלו והתחתנו וביקשו שאסע אתן לעיר הולדתי ולאושוויץ כדי לסגור מעגל,
להשתחרר אולי מהזיכרונות המעיקים .לא רציתי ולא יכולתי לחזור אל העיר שלי .הרי
החנות של הוריי נמצאת באותו מקום והיום היא בבעלותם של גרמנים או של פולנים.
חששתי שלא אוכל לראות את הבית ואת החנות בידיים של מישהו אחר .פחדתי שלא
אחזיק מעמד .אבל לאושוויץ השתכנעתי לנסוע ובשנת 1993לקחתי את בעלי ואת
שתי בנותיי ונסעתי .רציתי שאריה והבנות יראו איפה הייתי ,שיראו את הקרמטוריום
שברחתי ממנו ,את המקומות שהתעניתי בהם ,ושעד היום שוכבים לי בלב .רציתי לחלוק
עם מישהו את המחשבות על הסבל שעבר עליי .פחדתי שלא אחזיק מעמד ,אבל ברגע
שהגעתי הייתי חזקה מאוד ,לא להאמין עד כמה .לא ידעתי לאן לפנות קודם ,התנתקתי
מהקבוצה וכאילו השתחררתי .רצתי לקרמטוריום ורציתי להצטלם .ריחפתי ,הצטלמתי,
התחזקתי .היה לי סיפוק גדול בכך שהרמתי ליד התנורים את דגל הלאום .קניתי דגלים,
ובכל מקום שבו הייתי וסבלתי ,בכל צריף
שבו שכבתי – הנפתי דגל ישראל .הצטלמתי. מחנה – Cמחנה הנשים .רובן
קשה לתאר במילים את מה שהרגשתי הגיעו ממאי 1944ועד נובמבר
כשהבנות הדליקו נר לזכר סבא וסבתא שלהן
ולזכר שאר בני המשפחה .הרגשתי שהנקמה באותה שנה .אלה שנותרו
שלי היא העובדה שאנחנו פה .נכנסתי לצריף בחיים הועברו למחנות ריכוז
11ולצריף .24הייתי במחנה " ֶצ" )"("C בלב גרמניה עם פינוי המחנה,
שלא נשאר ממנו כלום ,רק העמודים בצריף
)אלה שסיפרתי עליהם ,שם ילדה אישה את לקראת בואם של הרוסים
)ב־ 27בינואר .(1945
תינוקה( .עכשיו צומח שם דשא ,וכשהלכנו
דרכנו על עצמות אדם .הן מפוזרות על הדשא עד היום .הרחתי את ריח השריפה .צילמתי
את קופסת האפר שאספו מהתנורים .אספתי אבנים שרופות וחוט תיל שהורדתי מהגדר.
הבאתי הביתה למזכרת.
שנים של החלמה | 105
