Page 51 - צעדה לחיים
P. 51
ברגן־בלזן היה המחנה הראשון ששוחרר על ידי בעלות הברית .ב־15
באפריל נכנסו חיילים בריטים למחנה .הם הוכו בתדהמה ובזעזוע.
במחנה היו כשישים אלף אסירים ,רובם הגדול חולים במצב קשה.
בשטח היו מוטלות אלפי גופות שטרם נקברו .הבריטים לא היו ערוכים
לטפל באסירים ולמרות ניסיונות ההצלה ,רק בשבוע הראשון מתו
כארבעה־עשר אלף בני אדם ,ומספר דומה של משוחררים הלכו
לעולמם במרוצת השבועות הבאים.
בשלוש בלילה מעירים אותנו כדי ללכת להתרחץ .הסמרטוט שאנו לובשים נשאר
עלינו ,כולו קרוע .אחרי המקלחת מסדרים אותנו בחמישיות ומגרשים אותנו החוצה
במקלות ועלינו לעמוד ארבע שעות בחוץ בגשם ובקור בלי נעליים .מקור ומרעב אנשים
נופלים מהרגליים .מיד אחרי כן מגרשים אותנו לעבודה קשה .ה"לאגר־אלטסטה"
מובילים אותנו במקלות בלי רחמים .נותנים לנו חצי ליטר מרק דלעת ומים וזה צריך
להספיק ליום עבודה של שתים־עשרה שעות .לאחר שסיימנו לעבוד מלבישים לנו
שמלות פסים וכפכפים ומכניסים אותנו לצריפים.
עוברים עלינו שבועות של עבודה קשה.
יום אחד אני מקבלת חום גבוה וה"אלטסטה"
שולחת אותי לצריף מספר ,203למחנה "מוזלמאן" – כינוי נפוץ בקרב
החולים .Kranken-lagerרק עכשיו אסירי מחנות הריכוז לאדם
אני מרגישה שמותי קרב .בערב כבר לא
מכניסים אותי לצריף .עליי לשכב בפרוזדור, השרוי באפיסת כוחות מוחלטת,
וכל מי שעובר דורך עליי .אין אפילו קצת מבחינה פיזית הגוף הוא "עור
מים כדי להתרחץ .בגלל הלכלוך והזוהמה ועצמות" ומבחינה נפשית
מתרבים הפרעושים והכינים .אני נשארת הוא מתנהג באדישות גמורה
כך כשבועיים .יש ִאתי עוד אנשים .אחר לסביבתו .המוזלמאן נמצא
כך שולחים אותנו למקום אחר .באף מקום על סף מוות מרעב ,מתשישות
לא רוצים לקבל אותנו .אנחנו מתגלגלים ועקב השלמה עם הגורל.
כצוענים מצריף אחד לשני .עוברים כמה למוזלמאן אין סיכוי לשרוד.
ימים ולבסוף מכניסים אותנו לצריף .223
המקום נורא .אין איפה לשים רגל .הצריף מלא .אנו ישנים בפרוזדור כמובן ,והוא
רטוב ומלוכלך .אוכל בקושי מביאים לנו ,ספל דלעת ביום .לאחר כמה ימים ,כששולחים
טרנספורט למוות ,מתפנה שוב מקום גם בצריף שלנו .אני מקבלת פינה קטנה ,אך בקושי
מצליחה להתיישב.
שנים של גיהינום | 49
