Page 49 - צעדה לחיים

‫אל תוך הלילה‪ .‬השעה עשר‪ .‬סוף סוף רואים מרחוק כפר קטן‪ .‬אנחנו מתקרבים אליו‬

‫ומפנים לעצמנו מקום בדיר עם קש‪ .‬עייפים ורצוצים אנחנו נופלים על הקש המלוכלך‪.‬‬

‫בשעה ארבע בבוקר מעירים אותנו ומגרשים אותנו שוב לדרך‪ .‬הולכים והולכים עד אין‬

‫סוף‪ ,‬דרך יערות ושדות‪ .‬כל הזמן ק ֵטן מספר האנשים‪ ,‬רבים נופלים בדרך ממחסור באוכל‬

‫ובמים‪ .‬אסור לנו להרים אותם או לחכות להם כמה רגעים‪ .‬אנחנו עוזבים את החלשים‪,‬‬

‫עלינו להמשיך לנדוד‪ .‬אינני יודעת איך‪ ,‬אבל אני אוספת את כל כוחותיי והולכת‪ .‬אחרי‬

‫עשרים וחמישה קילומטרים עוצרים להפסקה‪ .‬כולנו‬

‫בחודשים מרס‪-‬אפריל ‪,1945‬‬ ‫נראים כחיות טורפות‪ .‬שוב יורד הלילה‪ .‬לא רואים‬
‫עם התקדמות הצבאות‬ ‫את הדרך‪ .‬הגרמנים מאפשרים לשכב בשדה פתוח‬
‫האמריקני והבריטי‪ ,‬פינו‬ ‫כדי לעבור את הלילה‪ .‬בבוקר שוב יוצאים לדרך‪.‬‬
‫אנחנו לא מסוגלים יותר‪ .‬עד כמה נוכל לסבול את‬
‫הגרמנים בזה אחר זה את‬ ‫כל זה? הלוא עד שנגיע לסוף הדרך לא יישאר איש‪.‬‬
‫מחנות הריכוז והריצו את‬ ‫הגרמנים אומרים באכזריות רבה‪" :‬את‬
‫אסיריהם ממקום למקום‬ ‫מי זה מעניין‪ ,‬עליכם ללכת עוד שמונה מאות‬

‫בשטחים שעדיין היו בשליטתם‪.‬‬ ‫קילומטרים‪".‬‬
‫בחודשים האחרונים לקיום‬ ‫אנחנו באמת כבר לא יכולים‪ .‬אני מרגישה‬
‫שרגליי כושלות‪ .‬אין לי יותר כוח‪ .‬עוד צעד ועוד‬
‫הרייך השלישי הוצעדו למעלה‬ ‫צעד‪ ,‬אני עוצרת לרגע כדי לנשום קצת‪ ,‬אך מרגישה‬
‫מרבע מיליון אסירים ואסירות‬ ‫מקל על גבי ובלית ברירה נסחבת אחרי כולם‪.‬‬
‫עברו כבר שבועיים ואנו עדיין הולכים‪ .‬אני עוד בין‬
‫בצעדות המוות‪ ,‬שנמשכו‬ ‫אלה שמחזיקים מעמד‪ .‬אנחנו כבר כל כך רעבים‬
‫לעתים שבועות‪ .‬את המסע עשו‬ ‫וצמאים ובקרוב ניפול‪ .‬נשארה שארית קטנה מאוד‬
‫בהליכה ולעתים ברכבות‪ ,‬ובכל‬

‫מקרה סבלו ייסורים קשים‪.‬‬

‫מכל האנשים‪ ,‬שארית של מתים הולכים‪ .‬לחם לא‬

‫קיבלנו‪ .‬כדי להציל את חיינו אנו שותים מים בעזרת מקלות מהבוץ‪.‬‬

‫עברנו כבר שש מאות קילומטרים‪ .‬אנו מתקרבים לכפר קטן‪ .‬מכניסים אותנו שוב‬

‫לדיר‪ ,‬ואנחנו נופלים כמו מתים על הקש‪ .‬אף אחד לא דואג לנו לקצת אוכל או שתייה‪.‬‬

‫אנחנו עייפים כל כך ונרדמים למרות הרעב‪.‬‬

‫פתאום מישהו מעיר אותנו‪ .‬עומד לפנינו גרמני עם סיר תפוחי אדמה ומחלק‪ .‬מרוב‬

‫רעב כולם מתנפלים על הסיר‪ .‬אין לי כוח להידחף ואני נשארת בלי כלום‪ .‬הוא עוזב‬

‫אותנו כך‪ ,‬ואחרי כמה ימים שוב יוצאים לדרך‪ .‬אנשים שחולפים על פנינו מפחדים‬

‫להסתכל עלינו‪ ,‬כולם בורחים מפנינו‪ .‬זו הדרך לאין סוף‪ .‬עבר כבר חודש מאז עזבנו את‬

‫המחנה‪ .‬אי אפשר כבר להכיר שאנחנו בני אדם‪ .‬פשוט חיות‪ .‬מי שנשאר משתדל עוד‬

‫להחזיק קצת מעמד‪ ,‬עלינו ללכת רק עוד חמישה קילומטרים‪ .‬בכוחות אחרונים מושכים‬

‫את הרגליים‪.‬‬

‫בא הערב‪ .‬אנחנו נכנסים ליער שבתוכו צריפים‪ ,‬מתקרבים למחנה‪.‬‬

‫שנים של גיהינום | ‪47‬‬