Page 47 - צעדה לחיים
P. 47
בשעה שש בבוקר קוראים לנו לקום .אנחנו מתלבשים מהר ,אוכלים והולכים להירשם
במשרד .מגיע תורי .במשרד יושבת גרמנייה ,היא מסתכלת עליי במבט די חביב ושואלת:
"בת כמה את ילדה?"
ברגע הראשון אינני יודעת מה לענות .אני מפחדת להגיד שאני כל כך צעירה.
"בת שש־עשרה ".אני עונה לה.
היא נותנת בי מבט נחמד ואומרת" :אל תפחדי ילדה ,פה לא אושוויץ ,הגידי את
האמת".
היא קוראת ל"לאגר־אלטסטה" היהודייה ,והאחרונה מבקשת ממני שאגיד את
האמת .בפחד רב אני עונה לה שאני בת ארבע־עשרה.
הגרמנייה עונה בשמה" :מהיום והלאה תעבדי במטבח".
אני מאושרת שלא שולחים אותי לעבוד בבית החרושת ,כפי שצפיתי .חוץ ממני
יש במחנה עוד שתי ילדות בגילי ואומרים גם להן לעבוד במטבח .היתר עובדים בבית
החרושת .בבוקר אנחנו נכנסות למטבח .אנחנו "קרובות לצלחת" ויכולות לאכול תפוחי
אדמה .אני כבר לא רעבה ויש באפשרותי להציל אישה אחת ,מבוגרת ממני בעשרים
שנה .חיה-חלה שמה ,כשמה של אמי .חיה בוימגולד ואני גרות באותו חדר .היא שומרת
עליי ואני מביאה לה תפוח אדמה שהחבאתי עבורה ,אחרי שהיא חוזרת מבית החרושת.
יש לי צורך עז בקרבה לאישה מבוגרת .היא תומכת בי ונותנת לי הרגשה נהדרת .אני
מוצאת בה דמות אם .מאוחר יותר אפגוש בה בברגן־בלזן ויהיו לנו יחסים נהדרים גם
אחרי שנעלה ארצה ,עד שתלך לעולמה.
מסביב לסירים גדולים יושבות נשים ומקלפות תפוחי אדמה .הן קוראות לנו מרחוק
ושואלות" :אתן רעבות ,ילדות?" בביישנות אנחנו עונות" :כן".
אחראית המטבח מגישה לנו צלחת מרק בשר עם תפוחי אדמה .אנחנו לא מאמינות
למראה עינינו .הלוא כבר ארבע שנים שלא ידעתי את טעמו של מרק שכזה .אנחנו
אוכלות לשובע ,ואז מודיעים לנו שעלינו להתחיל בעבודה רק מחר .אסירות תודה אנחנו
עוזבות את המטבח.
למחרת בבוקר אנחנו הולכות למטבח .בסיר הגדול כבר בושלו תפוחי האדמה .אנחנו
מתיישבות לקלוף אותם .בחמש בערב כולם חוזרים מבית החרושת ,ואז מחלקים את
ארוחת הערב .אנחנו מסיימות לעבוד בתשע בלילה .אך כמעט שלא שמנו לב לעבודה
הרבה ,אנחנו מאושרות כי איננו מרגישות את הרעב.
כך עוברים ימים ושבועות .יום אחד מודיעים לנו שבאים אנשים חדשים למחנה .אני
מתרגשת ומקווה שאולי אמצא מישהו מהמשפחה שלי .איש אינו מוכר לי .הם כמעט
שאינם דומים לבני אדם .מהפנים רואים רק את העיניים הבולטות והצהובות .למרות
הגשם והקור ,הם לובשים שמלה דקה ואין להם לבנים ונעליים .אנחנו מפנים להם מקום
וישנים שניים במיטה אחת .קשה להם מאוד להתגבר על העבר .כל יום מת מישהו מהם.
אי אפשר לתאר עד כמה הם רעבים .ממש כמונו באושוויץ .הם מתנפלים על המטבח
שנים של גיהינום | 45
