Page 91 - צעדה לחיים
P. 91
טיול לבית
החרושת
ברמת יוחנן,
13ביוני 1947
אלה שלא היו להם קרובים לנסוע אליהם בחופשת סוכות ופסח – בילו
ביחד בעיר הגדולה ומרים סידרה להם לינה במשק הפועלות בתל אביב.
לאסתושה לא היו אפילו תמונות של קרובים ,להניח ליד המיטה .עם
הזיכרונות הכואבים ,מצבי הבדידות ,הכאב והצער התמודדו כל אחת עם
עצמה ללא שום עזרה מקצועית .אחת מחברותיה תיארה ב"אמנה" )עלון
שנערך לרגל סיום השנה הראשונה( את זיכרונותיה..." :על י ִדי שתי אחיותי...
בבלוק שוררת אפלה ולמרות זאת אני רואה את פניהן מוארות להבה אדומה
– הלהבה של הקרמטוריום .הלהבה תרצח מחר .מה מביא לנו המחר? לבי
כואב .לפני שתי תמונות :ביתי שאבד לי וההווה .רוצה אני להיות שוב בבית.
רוצה אני שוב את כל ערבי חנוכה ,שהיו לי בבית הורי .רוצה אני להיות שוב
ילדה .איני רוצה לדעת מה יקרה עמי ולא את הנעשה עמי כעת .הביתה אני
רוצה ,הביתה .אני שוקעת במחשבותי ...אל תלכי אמא ,אל תשאיריני לנפשי,
אמא ,הישארי .מי מדבר אלי? מי אומר לי שעלי להיות שקטה בשעות השינה?
כלום צעקתי? היכן אני בעצם? אני נרעדת .חוזרת למציאות הקשה והמרה.
מחר השכם בבוקר ִמפקד־הספירה .מחר חנוכה .ל ִמפקד – נשמעים קולות".
בשבועות האחרונים של השנה חברת הנוער הייתה עסוקה בהכנות
קדחתניות לקראת מסיבת סיום השנה .הם ערכו את ה"אמנה" בעזרת אהרון
עמיאל .המסיבה התקיימה בחדר האוכל וכללה שירה ,ברכות ,דוחות על
עבודה ולימודים ,דיאגרמות על הקירות ,קריאת קטעים מרשימות החברה
שנים של החלמה | 89
