Page 32 - צעדה לחיים
P. 32
מותה של יולז'יה והגירוש מהגטו .יוני־אוגוסט 1944
שעה שתים־עשרה בלילה .פתאום נשמעות נביחות
של כלבים רעבים מסתובבים ברחוב .איננו יודעות מה
לעשות .היום אנחנו ראויות רק לאכילה ,ולא יותר .אני
שואלת את אמי" :הכלב הזה יאכל אותי? האם אצליח לברוח? מה
יהיה ִאתי?" פני אמי מלבינות .לא קיבלתי תשובה .רק חיוך קטן
נראה על פניה כשהיא אומרת" :יהיה טוב ילדונת ".פתאום אמי
פורצת בצעקה" :לא ניתן את עצמנו .נהיה חזקות ,נשתדל להציל
את עצמנו .אתן ילדות צעירות עדיין .כל העולם עוד לפניכן ".אמי
היקרה ,בלי לחשוב יותר מדי ,דוחפת את אחותי ואותי לבור בתוך
הרצפה .אנחנו נכנסות שלושתנו מהר ובשקט .אמי מכסה בקרשים
ומתחתם מצמידה כרים .אנחנו שוכבות מתחת לרצפה .לבנו דופק
מרוב פחד .כל אחת מ ִאתנו יודעת :עוד רגע ייקחו אותנו ויזרקו
אותנו כמו חיות שנדרסות בין גלגלי העגלה .אני רועדת מפחד
פן יפרידו אותי מאמי ומאחותי היקרה .אני שומעת אותם עולים
בצעדים כבדים והם כבר על סף חדרנו .הנה הם מתקרבים ,ועוד
שניות אחדות נהיה בידיהם .אנחנו מיואשות .למזלנו הם עוברים על
בור הקרשים שבו אנחנו שוכבות ואינם שמים לב .הם אינם חושדים
שמישהו שוכב שם ומסתתר.
אחרי כמה ימים של עוצר אנחנו יוצאות מן הבור רעבות וצמאות.
אחותי חלשה מאוד .היא חולה .אמי משתדלת בכל כוחותיה לעזור
לילדתה היקרה המתחננת להצלה" :תעזרו לי ,תעזרו לי ".אנחנו
מוכרות את פירור הלחם האחרון שקיבלנו .הכול הולך לרופאים
והם רושמים את שם התרופה שאחותי זקוקה לה .אני מתגנבת
ויוצאת משער הגטו לבית המרקחת .כשנודע לבעלי החנות שאני
יהודייה הם מסרבים למכור לי את התרופה ואומרים" :אתם צריכים
למות ,לא נמכור לכם תרופה ".אינני יודעת אם היו אלה גרמנים או
פולנים שלא רצו למכור ליהודים תרופות .תשובתם אחת" :ליהודים
אין רפואה ,עליהם רק למות ".צר לנו להסתכל באחותי שנזקקת
| 30
