Page 44 - צעדה לחיים
P. 44
היציאה משערי אושוויץ וצעדת המוות .ינואר 1945
שבע בערב עלינו להתכונן לנסוע .אני מצורפת לקבוצה
של נשים כשירות לעבודה .כולן מסתדרות ליד הצריף
בשורה .האישה הגרמנייה מסתירה אותי בתוך שמלה
מסמורטטת של אישה אחרת .זו לא בעיה להסתיר אותי ,קטנה
ורזה כמו גפרור.
מתחילים לזוז ,סופרים את כולם .הלב שלי נופל .מזל שחושך
בחוץ ולא רואים אותי .מרחוק נראה השער .הצלחתי לצאת
מהגיהינום הזה ,מאושוויץ .אני מצומקת
ואומללה ,אך חיה.
לילה ,חשוך ,אנחנו בקושי רואים איש מיולי 1944היה קו החזית
את רעהו .ממשיכים ללכת וללכת .עשרים הרוסי מרוחק רק כמאה
יום אנחנו הולכים .איננו יודעים לאן ומה וחמישים קילומטרים מאושוויץ.
יהיה גורלנו .עוצרים בשדות קצורים, הלחימה עמדה על סף
שותים מי בוץ .יצאנו רבים ונותרנו מעטים. הכרעה ,הגרמנים התמוטטו,
הדרך קשה .אנשי האס־אס שומרים עלינו אך בעלות הברית לא עשו דבר
עם הכלבים האימתניים שלהם. כדי להפסיק את מסע ההרג
לילה אחד מרחוק נראים אורות .לפנינו באושוויץ .בחודשים נובמבר־
צריף ומסביבו שולחנות ועליהם לחם. דצמבר פורקו המתקנים
עינינו הרעבות לא מאמינות .מחלקים הטכניים של תאי הגזים ושל
לכל אחד מ ִאתנו חתיכת לחם ומרגרינה. חלק מהמשרפות כדי להעבירם
מסדרים אותנו בשורות ודוחפים לקרונות למחנה גרוס־רוזן .הגרמנים ניסו
של בהמות .בכל קרון קטן כשבעים לטשטש את עקבותיו של הרצח
וחמישה איש .קשה לתאר את הדוחק. הגדול ביותר בהיסטוריה.
אנשי אס־אס סוגרים את הקרונות.
נוסעים כמה קילומטרים .הרכבת נעצרת
ושקט מסביב .אני נורא רעבה .אני אוכלת את מנת הלחם שקיבלתי
לכל שעות הנסיעה.
השעה מאוחרת .אני נרדמת מעייפות .בשעה מוקדמת בבוקר
| 42
